אני והמגמה (פנים כדה"א)
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
משהו ממלא אותי,ממלא את כל עולמי. כד"א גדול וכחול שבו דחוסים כ"כ הרבה סיפורים , ועמוק עמוק בתוך מגמה , לוהט וגועש סיפור חיי השורף ביותר - מלווה ומלוה בתסביכים של הערכה עצמית- נניח שיוציאו ממני את המגמה, הרי שיעלם פתאום הכוח הכי חזק אשר אוחז בכדור שלי .עולמי יתחיל להצטמק. המגנטיזם שלי ייעלם לחלוטין גם הוא. אני אהפוך לעוד גרם שמים המרחף אי שם בשחקי האטמוספירה . באותה מידה המגמה היא גם חומר קשה לטיפול , היא חמה וצורבת.היא תתפוגג לאט ...לאט ...וכאב גדול .על מנת להתנדף לאטמוספירה ,היא תצטרך לחלחל דרך עולמי החיצוני ולהכאיב,לשרוף,לעוות... אבל העקר שהיא תלך בסוף בכל מחיר!!! טוב,זה לא מהיום... זה מלפני כשנה עוד מעט... כתבתי את זה באוטובוס חזרה לת"א מקורס צבאי... הנופים המדבריים היפים שאני אוהבת,והקושי שהביאה לי המחלה בתוך מסגרת של קורס הביאו אותי לכתוב את זה. אבל כשאני קוראת את זה שוב- נדמה כאילו אז הייתי יותר מפוקחת מעכשיו , אולי אפילו יותר מודעת ,ברור שיותר חזקה. לכן,הבאתי את זה לפורום...
וזה ממש מקסים !!!!!!!!! וכשהכאב ילך, והוא ילך בסופו של דבר.... את תרגישי שאין דבר שאת לא יכולה לו !
אנג'ל, כשכתבתי את ההודעה למעלה לא ידעתי שורד זו את אבל מה שכתבתי הוא נכון באופן חלקי. עצתי לך מנסיון שעברתי עם מות סבתי שהייתי מאד קשורה אליה... לכי לביתה של בת דודתך, לכי לקיברה ותבכי ככל שאת מרגישה. אל תעצרי את הצער והכאב, שתפי את מי שרק אפשר בכאבך אפילו את אימך. שוחחי עם בת דדודתך,כיתבי לה כאילו יכלה לקרוא ולשמוע אותך. איבדת אדם יקר,זו זכותך וגם חובתך להתאבל. אל תדחיקי ואל תכחישי. עשי זאת למענך ולזיכרה...! ואני שוב אומרת לך שזה מנסיון. עברתי את מות סבתי וכשנה אחרי בני אושפז לתקופה ארוכה וגם אני נסגרתי ונאטמתי לכאב... אבל כשהגיעה הנפילה..... היא הגיעה בגדול !!!! בהצלחה
היי אנג'ל, להגיד שאני שמחה שסיפרת על בת דודתך, נשמע לי קצת צורם במקרה הזה, אבל אני חושבת שזה טוב ששיתפת אותנו במה שעובר עלייך. אני לא אתייחס לנושא הספציפי, כיון שאת יודעת שאני לא יכולה עוד כל כך לדבר על מוות ועל ההתמודדות עימו, עוד קשה לי בענין, אני בעצמי עוד לא כל כך יודעת איך לעבד את זה, ובכל מקרה כל אחד מוצא את הדרך שלו בענין הזה בסופו של דבר. אבל עכשיו את לפחות לא לבד עם זה, לפחות גם אנחנו יודעים ונמצאים כאן לחזק מעט את ידייך, הכי חשוב זה באמת לא להישאר עם זה תקוע בפנים, להוציא את זה איכשהוא - את הכאב, את הצער, את הפחדים, בין אם בכתיבה כאן בפורום, ובין אם במציאת טיפול באמת כמה שיותר מהר, ואני בטוחה שטלי תעזור לך בזה כמיטב יכולתה. אני יכולה להגיד שאני מבינה מה עובר עלייך, ושעברתי בדיוק אותו דבר לא מזמן ושעדיין לא התגברתי על מותו של אבי, אבל זה לא יעזור כרגע, עכשיו רק נסי לתת לזמן קצת לעבור, לגוף קצת להרפות ולנפש קצת להרגע. אם את צריכה לבכות - תבכי, אם את צריכה לצרוח - צרחי, פשוט תקשיבי לעצמך, ועשי את מה שאת מרגישה. בכל מקרה, וכבר כתבתי את זה בעבר, קטונתי מלייעץ לאחרים בעניינים שבהם נכשלתי בעצמי, ובנושא ההתמודדות עם מוות - נכשלתי ובגדול. גם היום, 7 חודשים אחרי שאבי נפטר, לא נראה לי שאני יודעת איך "אוכלים" את זה. צר לי, אביב.
אולי לא תאמיני, אבל חשבתי עלייך. לכן לא כתבתי... התחלתי לכתוב,זרקתי הודעה במטרה לפתח את זה ואז את ענית (ביום עצמאות בבוקר) ונזכרתי שחזרת ומאז שמרתי על שתיקה.ולא היה אכפת לי שיגידו שאני דורשת "צומי" וזועקת "זאב זאב" ושאני ילדותית,גם כשאת אמרת את זה.ובאמת שכל אילו לא משנים לי במיוחד,פשוט לא רציתי לעמת אותך עם זה בשום אופן.אותך ועוד כמה אנשים פה בפורום.אני יודעת כיצד להתמודד עם דבר שכזה,גם לבדי,אך אין לי מטרה להעלות זכרונות עצובים באנשים שעלולים לפגוע או לגרום להתקפי חרדה. אח"כ ניסיתי שם בדוי,אבל בתגובה לדברים שנכתבו לי לא שמתי לב שלא שיניתי שוב את הכינוי. אני טיפשה .מה לעשות.
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
