שלום כיתה א' (משחק)

היי אודי.אני נמצאת פה כבר זמן רב כקוראת ומשום מה מפחדת לכתוב, אז אולי זאת ההזדמנות להצטרף... היום הראשון שלי בכיתה א' זכור לי כיום משמח ועצוב:()משמח,כי חיכיתי להתחיל ללמוד ועצוב,כי התחלתי אותו לבד.אמא שלי הייתה מאושפזת וסבתא שלי לקחה אותי עד לבית הספר ומשם המשיכה הלאה ולא נשארה איתי. אז אולי לכן אני מרגישה לבד עד היום??? מעניין שלא חשבתי על זה אף פעם ורק כשראיתי את השאלה,זה התעורר בי פתאום,אז מגיעה לך תודה על המחשבה שעוררת בי!

אני עומדת , ועושים לי קוקו. יש לי תיק כחול ואדם ואני לא אוהבת אותו. אני מפחדת נורא. לוקחים אותי לבית הספר ואורמים לי לזכור את הדרך כי לא יחזירו אותי משם. אנחנו גרים בעיר חדשה ואני מפחדת נורא ועסוקה לעשות לי סימנים. אני נכנסת לכיתה ומרגישה לבד לבד לבד. למדנו את האות "ש" ביום הראשון. זוכרת שנתתי דוגמא את המילה "שרשרת" ושהיו שתי ילדות עם השם שלי בכתה. הצלחתי לזכור את הדרך הביתה.

הי אודי, אני זוכרת שיש בכיתה שולחנות ירוקים כאלו שמסודרים בטורים טורים, לכל שולחן שני כסאות. אני יושבת על כסא, כנראה שעל ידי יושב/ת מישהו. מעל הלוח, תמונות ובכל תמונה ציור ואות גדולה מה א-ב אני זוכרת את התמונה של האישה ההיא שעושה ששש עם האצבע על הפה ומתחת האות ש' בצבע שחור גדול. אמא שלי ישבה מאחור בסוף הכיתה. היו שם הרבה אמהות. וואוו אודי...איזה קטע שנזכרתי בזה..נשמע לי הזוי.. תודה! שלך-במבי.

הזיכרון שלי חלש...לא זוכרת את היום הראשון אך זוכרת את הגננת שלי והמורה לכיתה א'-ב' שהיו מדהימות!!!!!ובזכותן הרגשתי טוב!! בכלל ביה"ס היסודי היה מדהים!!! יש לי דוקא זיכרון כאוב מהיום הראשון שהתחלתי כיתה ז', שתי החברות הטובות שלי עברו לבי"ס אחרים, הרגשתי נטושה, הלכתי ברגל לבד כחצי שעה פחדתי שלא אדע את הדרך כי זה היה מרחק גדול ושאלתי מישהו איפה הבי"ס חשבתי שפיספסתי ואז הוא אמר "עוד 100 מטר ברחוב המקביל" וזה נשמע לי הרבה...הלכתי ללא חברות כך הרבה ימים....התנתקתי מחברות לגמרי...והבטחון נעלם לו..למרות שהייתי מאוד מקובלת בבי"ס יסודי...מאז תחושת הלבד ממשיכה ללוות אותי...אומנם קצת פחות לבד היום...

הזיכרון שלי מאותו יום מתחיל באותה דרך מוכרת משום שהגן ובי"ס שכנו באותו מקום, הייתי הולכת וחוזרת לבד בדרך שעוברת דרך שדרת עצים שנראו אז גבוהים מאוד, הדרך הייתה לפעמים ארוכה לפעמים קצרה, הרבה מאוד זמן ביליתי בדרך ההיא בלי להגיע לשום מקום, הרבה דברים קרו, זו הייתה שדרת חיי, אולי הייתי צריכה להיות חוקרת שדרות. במציאות מדובר בקילומטר פלוס מינוס מהבית עד בי"ס והגן . באותו יום מיוחד אמא שלי לוותה אותי, פגשנו את מ. "מכרה" של אמא שגרה בערך באמצע הדרך (ככה אמא הגדירה אותה "מכרה" הייתה לה עוד הגדרה אך כדי לא להיכנס להשמצות עדתיות אני לא אכתוב אותה) ואת הבת שלה ג. ילדתה המגודלת, ילדה בגילי שעלתה אף היא לכיתה א', בקושי הכרתי אותה כי היא הייתה בגן השני הדתי (המוקצה רח"ל). האמהות הלכו קצת מאחורינו ושוחחו ביניהן ואני וג. פסענו בשתיקה. בכיתה (מלבד כל הילדים שהיו איתי בגן) ראיתי את א. שהיה שכן וקצת חבר רציתי לשבת לידו, אמא אמרה "את יושבת כאן". ישבתי ליד ג. והרגשתי כמו בוגדת (באמא ) בזה שאני רוצה לשבת ליד א. ולא ליד הילדה ההיא, וגם מבחינת המעמד בישוב, א. היה יותר נחשב (תמימה לא הייתי כנראה) היינו חברים לפעמים כשהוא לא היה מרביץ לי, וממש רציתי לשבת לידו אך הבנתי את הצורך של אמא שאשב ליד הילדה הבודדה של החברה שלה והרגשתי די רעה .כמובן שלא אמרתי כלום . ההורים עמדו בצדדים והמורה חילקה לנו מחברות אמרה לנו לכתוב או לצייר משהו, סיפרה על איזה ילד, דני אחד, שהלך לבית ספר ובדרך וראה ספסל שעומד על רגל אחת וספסל בלי רגלים, (זה היה קמץ ופתח), חשבתי על ספסל שעומד באוויר בלי רגליים, יכול להיות שקצת חלמתי ואז לפתע פתאום המורה לקחה את המחברת שלי הרימה אותה והראתה לכל הכיתה וההורים, את השוליים המקומטים ואמרה שצריך להיזהר לא להישען על המחברת ולעשות "אוזניים". אני מקווה שמי מהתלמידים הפנימו את המסר, זו תרומתי הצנועה למע' החינוך. אני לא הפנמתי, זה היה בהחלט סימן מבשר רע לבאות, אצלי המחברות שנחשבו לרכוש בי"ס, היו תמיד בעלות אוזניים עיניים פיות ואפים קרועות ריקות ומלאות בציורים,ורוב הזמן חלמתי בהקיץ, עשיתי לעצמי טיפול באמנות על חשבון המועצה המקומית אך קיבלתי ג' ב"שומר על רכוש בית הספר". מלבד התקרית הקטנה הזו, זה בהחלט היה יום חיובי ומיוחד: באותו יום זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה ממש ישבתי והכנתי שיעורי בית בבית הספר היסודי ובכלל, למלא עמוד שלם בקמץ ופתח (ג' בהכנת שיעורי בית), זו הייתה אחת הפעמים היחידות שלא איחרתי לבי"ס ושהגעתי עם סנדביץ' ומפית.

קוראת את מה שאת כותבת ודמעות ממלאות את עיני...את מזכירה לי גירסה מאוחרת שלי..אצלי הבלאגן התחיל בכיתה ז' כשעברתי לחטיבה, (המחברות תמיד עם אוזניים, בלאגן בספרים, ציורים וקישקושים בשוליים ושיכחה של חפצים), היום למדתי שיש לזה שם...קשב וריכוז...והורשתי זאת בגאון לילדיי....אך החלטתי בנחישות שלא עוד!!! להם זה לא יקרה!!! אף אחד לא יאמר על ילדיי שהם טיפשים, עצלנים, מזלזלים ברכוש בי"הס, שמזל שהראש מחובר לגוף ועוד "מחמאות" שליוו אותי לכל מקום....ולרצות כל הזמן את אמא...וואו...אני מאמינה שתמיד יש מקום להוכיח לעצמי שאני שווה....דבר כזה יכול למוטט אך גם להצמיח מקווה שכיום את בכיוון הנכון! מיכל

הי. לא זוכרת את היום הראשון בכיתה א'. לא את שם המורה או שמות התלמידים. וגם כאילו הזמן עצר. מאז. לא, בעצם, עוד מקודם. כמה שנים קודם. אבל אני כן זוכרת מעט לפני כיתה א'. זוכרת ש - חודשים ספורים לפני כיתה א' (כנראה חודש מאי, ומכאן הכינוי) אבא עזב. אמא הייתה במצב נפשי רעוע עוד קודם, ואחר-כך החמיר מאד. אמא לא יכלה לסבול את הקשר הרגשי של ילדה בת חמש וחצי עם אבא. בדיעבד, ומחקירה של שנים אח"כ, סימנים רבים מראים כי הרגש הוביל לנקמה שבעקבותיה הגעתי מחוסרת הכרה לבית החולים (עדיין לא מאמינה בעצמי שזו אמת). ממש לפני כיתה א'. אני זוכרת את בית חולים אחרי שהתעוררתי. ואת האינפוזיה. שנתתי לדקור אותי ושיתפתי פעולה והייתי "גיבורה". ושלא יכולתי להתיישר בגלל אחת הבדיקות הכואבות, ואת המינונים המאד גבוהים של תרופות שלקחתי לאורך זמן. לפני כיתה א' כבר ידעתי מהו אפס ומהו אינסוף... לפני כיתה א' חלמתי לנגן... לפני כיתה א' דרסו אותי אופניים... לפני כיתה א' הכלב שהיה קשור לאבא התמוטט בעקבות עזיבתו ולא שרד... כן, הכלב... כמה חודשים לפני כיתה א' חיבקתי את אבא פעם אחרונה... אני גם זוכרת חלום בלהות אחד לפני כיתה א'... (בראש הכל יכול של ילד בגיל הזה). ולכבוד כיתה א' היה אמור להיות לי שולחן כתיבה קטן. מעולם לא השתמשתי בשולחן, הוא תמיד נותר מחוץ לחדר ושימש כשידה. שיעורים הייתי מכינה בשקט של לפנות בוקר על הרצפה. מגיל צעיר מאד. שנים אחר-כך, ניסיתי להכניס את השולחן לחדר ולהשתמש בו. שולחן הכתיבה של כיתה א'. יצאתי מהבית, ובהיעדרי אמא החזירה את השולחן למקום המקורי, ונשבעה שהיא לא נגעה בו, שהכל בדמיון שלי והשולחן בכלל לא היה בחדר בשום שלב, וכמובן שאני משוגעת אבל מכחישה כי משוגעים לא ערים לשיגעון שלהם (עצוב - חפצים נעלמים או משנים מקום, הכחשה וטענת השיגעון שהופנתה אליי, היא מוטיב חוזר ביחסים ביננו). ובבית ספר, ועוד קודם, הייתי ילדה שותקת ומתאפקת. ההתאפקויות בדיבור הובילו למצב נפשי נוראי. אלה של הגוף - למחלות. כמעט וכרתו לי חלק ממערכת בגוף על באמת, אבל הבינו שיש כאן עניין רגשי. לו היו יודעים. לו הייתי יודעת בעצמי... מאז שנכנסתי לבית ספר מילאתי את התפקיד של אובייקט ההתעללות של ילדי הכיתה. זאת שנועלים בשירותים. שמציצים לה. שמורידים לה. שהופכים לה פח על הראש. שמתריעים מפני כולם כשהיא מגיעה כי חייבים להתרחק מהסירחון. לא מזמינים למסיבות. לא משתלבת או מתקשרת או שייכת. היום אני גם יודעת שאני על הקשת האוטיסטית. את התפקיד הזה מילאתי כל שנות בית ספר. בשביל אמא. כל מה שאני זוכרת מכיתה א' בבית ספר אלה חדרי השירותים המסריחים. בפינה. אבל הייתה לי תעודה טובה... בכיתה א'... כך התחיל. {המשחק פיתה אותי לשוב לכאן לכמה דקות, אבל, אודי, לא מסוגלת כרגע לרשום את הכינוי המוכר שלי. אנא סלח לי, בבקשה...}

לבי נכמר בקרבי... כל הכבוד שאת כאן היום כותבת לנו! לפחות, אם עברת כל כך הרבה את בטוח יותר מחושלת לחיים...

קראתי הרגע את הודעתך ונעשה לי "עור ברווז" וואוו.. רוצה לומר לך שבעולם יש המון אי צדק, רוע, אכזריות אבל את יודעת יש גם המון טוב, יופי רגישות,איכפתיות. צר לי . באמת צר לי שכילדה כזו קטנטונת . כמעט עוברה . נאלצת לספוג התעללות כזו קשה . הן מהמבוגרים שהיו אמורים להגן עלייך וגם מהילדים שכנראה קלטו כהרף עין שאין מי שיגן עלייך ו"עטו" עלייך.. כפי שאמרת "אובייקט התעללות".. וואוו.. צר לי.. במבי.