לא הצלתתי

הייתה פגישה איומה. איומה. כל דבר מרגיז אותי. אני רותחת מזעם!! רותחת!! ואני מרגישה מושפלת, דפוקה ועוד כל מיני... שאם אכתוב- לא תענה בכלל. מילים איומות. היא אמרה שאני צריכה רק לשתוק. כי השיח שלי לא טוב. אבל דווקא עניתי שאני שונאת אותה- וכשהיא אמרה מותר, אז דווקא העלבתי אותה. אני לא רוצה להעליב אותה, פשוט היא כמו שתיים- יש טובה ורעה. וכשהיא רעה, אני שונאת אותה, מפחדת ממנה, ואולי גם קצת סוגדת לה -מפחד. אבל זה מעורר זעם לא אפשרי!!! אלוהים אדירים, איך אצא מהגיהנום הזה?? אני באמת לא יודעת מה לעשות. אמרתי לה שאני לא רוצה להיות שם, שאני זאת שתעזוב ונראה לי שהיא ממש קרובה לזרוק אותי. אבל אני לא אתן. אני אעזוב ראשונה. ככלות הכל אודי, כתבו לך כאן דברים רבים שעברתי בעצמי. החיים שלי הם מקבץ רפש אחד גדול. אני יכולה לחיות באופן סביר. אולי לשרוד. אבל האמת היא- שאני כבר לא באמת רוצה. אני זוכרת שהייתה לנו ילדה שהוריה נהרגו בתאונה וקינאתי בה.. אני מתביישת , אבל קינאתי בה שהיא יכולה לבכות. אפילו את זה לקחו לי. כואב לי הגרון כל-כך!! התחלתי לעשן . לפחות העשן מטשטש את המחנק הבלתי נסבל הזה. אני מרגישה מושפלת כל-כך!! אלוהים, אני שבוייה של החיים שלי. המטפלת שלי אמרה שאם היא לא הייתה מכירה אותי לא הייתי נשארת מטופלת שלה, כי כשאני זועמת זה נורא. היא צודקת. אני זבל אחד גדול. ומצד שני- אלוהים אדירים, למה מישהו לא עצר את הזעם שהוציאו עליי?!?!?!?!?!?!?!??!?!?!?? אני שונאת את העולם הזה!! אתה שומע?! אני שונאת שונאת שונאת שונאת שונאת. גם את עצמי. בעיקר את עצמי. אני זועמת עכשיו על עצמי ונאבקת ללא הרף בדחף לפ"ע שיזרקו אותי. מה זה כבר משנה. מגיל אפס אני רק נזרקת. זבל. אמרתי לך.