רגשנות יתר

שלום. מקווה שהגעתי לפורום הנכון. אני פשוט לא יודעת עם מי להתייעץ. אני בחורה בסביבות גיל השלושים, גרה לי בדירה שכורה, ובעיקרון אני נהנית מכל רגע. או לפחות נהנתי. משהו השתנה בי בשנה-שנה וחצי האחרונות. נהייתי רגשנית מידיי. אני בוכה הרבה כשאני לבד בעיקר בגלל כל מיני אנשים שפוגעים בי או בגלל אהבות נכזבות. נראה לי שכיום אני הכי מושפעת ונפגעת מאנשים הקשורים לעבודה (בעיקר בוסים) וגם מההורים. וגם מאהבה נכזבת אחת. אני חושבת שתמיד הייתה לי נטייה לרגשנות, פשוט במשך השנים למדתי להתמודד איתה, להלחם בה ולחסום אותה, ולרוב הצלחתי. או עם הזמן הצלחתי. אבל משהו קרה לאחרונה - וכל הסכר הזה פרץ החוצה. אני אפילו בוכה מסרטים - מה שלא היה קורה פעם. והדבר הכי גרוע הוא - שאני משתגעת ומתעצבנת על עצמי שאני נותנת לאנשים אחרים להשפיע על מצב הרוח שלי. ומרוב שאני כועסת על זה אני בוכה מחוסר אונים. מה עושים? איך מפסיקים את רגשנות היתר הזו? איך לא נותנים לאנשים אחרים, כולל אנשים שאתה אוהב, להשפיע עליך כ"כ ועל מצב הרוח שלך? (חשוב לי להבהיר שיש לי בטחון עצמי ואני מודעת לערך עצמי ולכן זה לא נובע מחוסר בטחון. מה שכן - יש לי אגו גדול ולכן כל פגיעה משפיעה עליי) אז מה עושים שיהיו חיים רגועים יותר?

שאלה טובה. האמת שהמון דברים השתנו לי בחיים בשנתיים האחרונות - רבים מהם דווקא חיוביים. כיצד ניתן יהיה לשים את האצבע מה מהם משפיע? הדברים שאני יכולה למנות בקצרה: 1. לפני כשנתיים יצאתי מבית ההורים ומאז אני שוכרת דירה לבדי. אני מאוד נהנית מהעצמאות ומהשקט שלי, ובזה שאני אדון לעצמי. ומעבר לכך, הקשר עם הוריי שלא היה טוב, התחזק ונהיה טוב יותר בעקבות המרחק ומיעוט הביקורים. המרחק עושה את שלו... לטובה. 2. לפני כחצי שנה החלפתי תפקיד במקום עבודתי. במידה מסויימת גם עליתי בדרגת הניהול וגם במשכורת. ואני עושה לרוב מה שאני אוהבת. 3. בעקבות הנ"ל, אם כי זה התחיל הרבה לפני כן, שכבר התחלתי לעלות בדרג הניהולי בתפקיד הקודם שלי, עמיתים מסויימים לעבודה התחילו לקנא ולעשות לי הרבה צרות, בעיקר מאחורי הגב. ריכולים, הסתכסכויות וכדומה. הרבה זמן שתקתי ולא ידעתי מה לעשות - עד שיום אחד, לאחר מקרה ששבר את גב הגמל שלי, החלטתי לשבור את הכלים ו"לפוצץ" את העניין. זה הצליח. נהיה שקט. אנשים הפסיקו (כמעט) לדבר וחזרתי להיות במעמד טוב כמעט מול כל העובדים וההנהלה. למדתי שאסור לשתוק! חוץ מזה יש גם את הדברים הנפשיים... זה לא דברים שקורים בפועל אלא רק במחשבות כל הזמן. כמו לאחר שנים רבות שלא היה לי כל רצון וחשק לבן זוג, פתאום זה צץ לו משום מקום. והרצון הזה מאוד מעיק. (אני בן אדם שמאוד אוהב את השקט שלו, נהנית לבלות עם עצמי, ופתאום הדבר הזה הגיע משום מקום...) וגם אותה אהבה נכזבת שדיברתי עליה. סוג של אהבה בלתי אפשרית ליישום מראש, אבל קשה לצאת ממנה. ובטח יש עוד... האם זה נותן לך איזה שהוא כיוון?