משהו שרציתי לשתף....

כתבתי משהו, רציתי לשתף עם אנשים שמכירים את התחושה.... מקווה שזה לעניין... אם לא אז אני מתנצלת מראש עכשיו שלוש בבוקר אנשים באוהלים מפגינים לי מתחת לחלון ואין לי משהו יותר מעניין לעשות עכשיו אז הנה: .זה מתחיל ספק בשאיפה למשהו טוב, ספק בתחושה רעה מאוד מאוד. הריאות מנסות לפמפם, להתמלא והלב מנסה להדביק את הקצב, בשאיפה למשהו טוב שיקרה. כמו הזיות על סף שינה רגל שמאל בוגדת ברגל ימין וצלע ג מסתכסכת עם צלע ד. כל מחול העצמות והשרירים הזה יוצא לדרך שוב. מנסה להתחשב רגע בראש ובכתפיים אבל מגלה שחסר לו מה שדרוש ומפסיק. הבהייה בעקבות זה לא תמיד באה בכוונה, כשכן, כשזה בכוונה, היא מנסה להיאחז במשהו טוב הזה. תקווה, דיבור לפעמים מגע ישיר ולפעמים איבוד זהות, מחול שדים של זונה שתויה. זה לא כמו בטלוויזיה, האמפטיה לא מזדחלת סתם, כי יש בני אדם בסביבה. האמפטיה מזדחלת מתוך הלב הדוהר, מנסה להציץ החוצה, יש עיניים? יש מחשבה, או אולי רק רעד לא נשלט. כתבתי פעם לדודה חולה, היא מעולם לא ענתה לי חזרה. החולי משתק, מנטרל כל הזדהות עם הסביבה. החולי משאיר אותך בתוך עצמך, סופר גידים, שרירים, עצמות, כל מה שעדיין נשאר. לפעמים רק כחוט השערה, לפעמים גם זאת כבר איננה

אתה מכיר את התחושה שתוקפת אותך פתאום, שמשהו טוב יצא ממך? שאולי יש לך מקום וזמן בעולם הזה? כשהידיים קצת רועדות מהתרגשות ואתה מרגיש שיש לך פתאום מילים בראש שמתארות אותך? ממש את עצמך ולא מה שמסביב. כנראה שזאת ספק נוסטלגיה מרירה מתוקה ספק השראה... עצב מתוק כזה.. כנראה כתבתי על התקפי חרדה ופחד ממוות וחולי, אבל כשכתבתי הרגשתי חשובה לרגע הזה ולזמן הזה ומלאת תקווה. קצת כמו שקט שלפני הסערה או השקט שאחריה.. כמו שמרגישים בתחילת שיכרות לפני שהיא הופכת למגעילה או כששומעים שיר שמרגש מאוד