שלום אודי

ריקנות נוראית, אני לא יכולה יותר לסבול את עצמי בתור מטופלת ובכלל, גם במקום ההוא זה כל הזמן רק רגשי אשמה ובושה, ודי בצדק אני מרגישה ככה, אני לא אוהבת את הפסיכולוג בגלל דברים חיצוניים וטפלים, אני נטפלת לכל מיני דברים לא חשובים, נראה לי שגם הוא כבר לא מחבב אותי עם כל השתיקות והחשדנות העויינת, וזה כבר שלוש שנים, הייתה אמורה להיות איזושהי יציבות או קבלה או לפחות הגינות וכנות מצידי (אולי גם מצידו?) , אבל אני רק מסתבכת ואף פעם לא מעיזה לומר דבר אחד אמיתי , אני כבר לא יודעת מה אמת ומה לא. למה בכל זאת נשארת/י? אולי הייתה לי איזושהי תקווה, היו הישגים של התפתחות אישית, עכשיו קשה לי לשחזר את זה, אני מתייסרת על מה שאמרתי ומה שלא אמרתי ובעיקר מייסרת אותי המחשבה (האינפנטילית) שאני בנאדם מאכזב ומתוסבך, שאם אי פעם הוא, עכשיו הוא כבר לא מחבב אותי יותר (בצדק ) וכל מה שאני אעשה רק יחמיר את המצב. אני שונאת את המצב הזה. אני חושבת שזה לא הוגן מצד הפסיכולוג הזה לא לאפשר שום סוג של קשר מחוץ לפגישה, הסיכום בינינו (החלטה בלעדית שלו בעצם) הוא שאני יכולה לקבוע פגישה נוספת בין הפגישות, אבל אני לא רוצה, כבר עשיתי את זה החודש, וזה יוצא המון כסף (ואני מרגישה שלא כל כך מגיע לי), אם הייתי יודעת מראש שזה יהיה יותר מפעם בשבוע אולי לא הייתי מתחילה עם זה בכלל. שמתי לב שבפגישות שבהן אני נהיית "כבדה ושתקנית" ולא יושבת בכורסא המיועדת (למרות שאני ממוצעת מינוס מבחינת המשקל והוא טוען שזה בסדר מצידו שאשב במקום אחר) הוא מקפיד לסיים על הדקה ה 50 (מעיף אותי ברגע שמתאפשר לו) למרות שהוא חוזר ואומר שהוא מקבל אותי בכל מצב . אני מצטערת שאני שופכת את זה כאן, ומקווה שזה לא יותר מידי מייגע ומודה לך כמובן על המקום ועל התשובות הקודמות שלך.

עכשיו נראה לי שהסתבכתי גם בפורום ציבורי. לא הפעלתי שיקול דעת. כתבתי במצב של "בלי דעת". זה מביך. יש לי דווקא הסבר למצב הנפשי המסויים הזה אבל אני פוחדת שאני שוב אכתוב שטויות אז...