אודי, חזרתי לקצת קצת..

פעם אחרונה השארתי אותך עם אינפורמציה לא קלה, אפילו קשה. מאז רציתי לעדכן, לספר, עד עכשיו לא הגעתי לידי זה. כנראה שעכשיו אני מוכנה, מה שקרה היום עורר בי את הצורך לפתוח, וגם להיעזר בך. כשפגעתי בעצמי אז, למעשה בדקתי את הגבול החדש שלי; היה זה לאחר שחזרתי לטיפול אחרי שנה שעזבתי, (ואחרי 4 שנים + לטיפול). לא ידעתי איך לאזן בין ; טוב לי, אני מרגישה ועובדת עם זה, אני מתקדמת, אני יותר אסרטיבית, אני מתמלאת בחמלה ומתחזקת.. - לבין - התלות, הצורך במטפלת, בטיפול. והרצון גם לסיים אותו, כי אני רוצה כבר לבד. כמו ילד שמבקש לעשות דברים לבד. הוא רוצה כבר לגדול. להיות גדול. זהו צורך ורצון טבעי ובריא מאוד. כל אחד מן הצדדים היה שייך לתקופה אחרת. מעולם לא חוויתי אותם יחדיו. כשאני חווה קונפליקטים שמסעירים אותי במיוחד - כל השאר מתבטל, או שאני לא מרגישה, או שאני רק מרגישה כעס כזה עצום או אבוד שממש קשה להכיל אותו.. ואז מה שקורה זה שאני לא מסוגלת להרגיש ש ו ם ד ב ר א ח ר וזה משגע. ומקשה עוד יותר. זהו מתכון בדוק לפגיעה עצמית - אם אין יכולת הכלה (או שיש אך בורחים ממנה - במעטים מן המקרים) אני אז ברחתי, בחרתי לא להשתמש בה. למרות שידעתי שיש לי. הייתי חייבת לבדוק אם זה אמיתי או לא. היום אני מרגישה חמלה עצב וגם צער לגבי המקום הזה... ברור לי כי המקרה הספציפי הזה היה צריך לקרות, הוא הרי לימד אותי את הדבר הכי חשוב והכרחי להמשך חיי, בלי המטפלת פעם/פעמיים בשבוע. לחבר בין הדברים. לאזן. גם וגם. זה שיש בי יכולת הכלה, לא סותר את הרצון שלי בעזרה, זאת רק אני שפעמים דורשת מעצמי להכיל את עצמי לבד, ולמעשה יש פה פחד להיעזר.. המקרה הזה הראה לי עד היכן אני יכולה להגיע עם עצמי, ומה הכוחות החזקים, הטובים והרעים שבי. הצלקת הזאת מראה לי עד כמה אני צריכה לשמור על עצמי באמת. כמה אבסורדי. כך נכון. במבט אל ידי, עכשיו, יש את המפגש הזה. יחד עם זאת, אני סוערת עכשיו, וגם מעט רגועה, כי אני כותבת. היום, אחרי תקופת ארוכה של עיבוד הפרידה - סיימנו את הטיפול. בפגישה האחרונה, אך לפני שעות מספר.. היא שאלה אותי איפה אני רואה את עצמי בעוד 10 שנים, תגובתי הייתה מוזרה, לא היה לי קל עם השאלה הזאת, לקח לי מעט זמן להבין; אילו רק בגלל הקונפליקט וקשת הרגשות שהיא העלתה. בשאלתה, היא ניפצה לי את הנעימות שבסיכום, אולי גם מעט אופוריה שהייתה שם. למרות שהסיכום גם מאוד רגוע, נכון ומציאותי. המטפלת שלי העלתה בסיום את הפחד מפני הלא נודע, העתיד. אני כמובן לא רציתי לסיים כך. אני רציתי לסיים עם הנעימות, והיא רצתה להראות לי שבחיים זה לא הכל נעים וטוב. היא חכמה, אין ספק. והיא גם צודקת. יחד עם העלת הפחד, היא אמרה גם שבאמת אין צורך לפחד, ולמרות שאני יודעת שזה לגמרי נכון, אמרתי, ספק בשאלה: "באמת אין צורך לפחד.." "אין צורך לפחד" היא חזרה ואמרה שוב, ברכות.. "כי יש מלא אהבה בעולם" אמרתי "נכון. יש המון אהבה בעולם" השיבה אודי. למרות כל זאת אני מרגישה שאני כועסת עליה. מדוע היא הייתה צריכה להעלות בי את הפחד???? מדוע היא לא יכלה לתת לי ללכת בהנאה, לזכור אותה ככה בנעימים.. ובמוכנות שמחה ואוהבת לחיים. אני מבינה אותה - היא באמת מטפלת מעולה, מסורה ומדהימה. המסר שלה נכון. מציאותי. אך גם אני מציאותית. וגם לי יש יכולת לפגוש את הפחד! ואני לא חושבת שאני צריכה לפגוש אותו בכח!!! התגובה שלי לכל אלה.. רק מראה לי שהפחד שם ישנו.. והוא גם מאיים עלי. ולכן זה מחרפן אותי. מחרפן אותי כן. אבל אני חושבת שזה גם בסדר לבקש להתמודד דבר דבר, כל עוד היא יודעת שאני מסוגלת להתאמת עם החיים עצמם. הנה, עכשיו אני מתאמתת..! והבקשה שלי ממנה פשוטה - אל תכפי עלי לראות את מה שאני יודעת אך לא מתעמקת בו כי אני עוד לא שם. וכל עוד אני לא צריכה להתמודד עם זה - לא בכח!!! והיא לא כפתה... אלא רק שאלה שאלה לגיטימית.. וראה מה היא קיבלה חזרה, ושיקפה כמובן. בקיצור, זה לגמרי שלי. אבל לא אכפת לי. אני גם כועסת עליה. אני נזכרת עכשיו במטפל אשר פעם הפגיש אותי בכח עם העובדה שאכן קיימת אופציה להתאכזב, ואני כעסתי עליו כל כך... היום אני יודעת כי השיח הזה הוא אחד המשמעותיים ביכולת שלי להכיל שינויים. אכזבות. מבלי לברוח ולהתנתק. זה מקביל בדיוק למה שקורה היום, אני יודעת שיום אחד הארוע הזה יחשל אותי במיוחד. אבל עכשיו - הקושי מדבר. וגם טוב שכך. היום, יכול שהכעס קיים בי עכשיו במעטה לפחד שהיא העלתה בי בפגישה האחרונה. (למה היא מעלה בי פחד דווקא בפגישה האחרונה????????? ומשאירה אותי עם זההההה.....) ויכול שהוא קיים בי כדי להגן עלי מלקלוט שאנחנו למעשה נפרדות. נפרדנו. אני מבינה את זה אך לא מצליחה לעכל. אני נעה בין הבנה שכלית להתנהלות רגשית אחרת. העובדות בשטח, הכעס לגמרי עוד כאן. ואני לא בוכה ומתייפחת על כי ניפרדנו, אלא עסוקה בלכעוס, מה שעוד יותר מחזק את ההבנה כי זאת הגנה.. אודי. אני מנסה עכשיו לעשות משהו עם הכעס הזה. עם ההגנה הזאת, לכן אני כותבת. אך הגוש בגרון רק גדל וזה אולי אומר כי הבכי קרוב לבוא אני צריכה עזרה עם זה אודי. מילת נחמה. איסוף. משו. כן. אני ממש צריכה להיאסף מן הפחד הזה. טוב שיש לאן לחזור. לאן לפנות עם זה. תודה. ~נילי~