ללא כותרת

היום זה היום של הפגישה, אני לא כל כך רוצה ללכת. הגעתי לקצה גבול היכולת שלי לשאת את הפלישה הזו של אדם אחר לתוך נפשי ואני לא יכולה לסבול את התלות שלי בו , כל העניין הזה נהיה קשה מערער ומציף . ככל שהזמן עובר זה נהיה קשה יותר. התקשרתי ואמרתי לו שאולי נעשה הפסקה של כמה חודשים וא"כ נראה, הוא התעקש שנפגש בכל זאת . אמרתי שאגיע אבל עכשיו אני לא בטוחה שאבוא. אני שולחת לו ולכל מי שמדבר אל הרוח לפעמים את השיר הזה כמתנת פרידה, למרות שהוא לא ישמע, ולמרות שאני יודעת שאתה מעדיף שירים ונופים ישראלים, כדאי להקשיב למילים של השיר הזה. http://www.youtube.com/watch?v=QbkdZFhYIOQ

למה בלי הזדקקות ותלות לא יכולה להיות עצמאות? הרי עצמאות זה ההיפך של תלות, לא?

כל הבוקר במקום לעשות משהו מועיל חשבתי על העניין לא ממש גבשתי תשובה לסוגיה: "בלי הזדקקות ותלות לא תתכן עצמאות, אז חבל".זה ציטוט שלך, אני יודעת שהתכוונת לחבל בקמץ או פתח אבל אותי זה לקח ללהיות תלוי במובן הכי קונקרטי, תלוי בין שמים וארץ, תלוי על חבל, לא מוצא להורג או מתאבד (בינתיים), נניח כמו בטיפוס הרים, אתה מתחיל כשאתה קטן וחסר אונים, אתה לא יכול לעשות הרבה, יש מישהו שם למעלה או למטה, שיכול למשוך אותך או לעזור לך להגיע אל ראש ההר. שם אפשר להלך חופשיים על אדמה מוצקה ולהביט אל הנוף, לראות את העולם, להיות מלך העולם. אבל המישהו הזה שאמור להחזיק אותך ולמשוך אותך "המאבטח", ללא כל התרעה בבת אחת חותך את החבל, ואתה נופל לתהום חבוט ושרוט מתחיל לחשוב שאולי אתה כבד מידי? אולי נדנדת את החבל יותר מידי? בושה וחרפה, כל הניסיונות לשפר ולהתאים את עצמך רק מחמירים את המצב, ומרוב ניסיונות להתאמה ושינויים אתה שוכח מי אתה. ואתה מבין שאתה חסר תקנה והמצב חסר תקנה. זה קורה שוב ושוב פעם עם התרעה ופעם בלי,לפי מצבי הרוח ושרירות הלב של "המאבטח" זה מאוד מבלבל, אתה מחליט להיות יותר זהיר ולסמוך יותר על עצמך ועל המזל, וחוץ מזה אין לך ברירה, צריך איכשהו לטפס הלילה עוד מעט יורד. אולי ההר קצת גדול עליך, אולי לא נותנים לך לטפס, שוברים לך קצת את העצמות מידי פעם וגם אתה מתוך הרגל למדת לשבור לעצמך את העצמות והראש מידי פעם. ואז אתה נהיה עוד יותר זהיר, נדמה שלמדה להסתדר עם מה שיש ויכול להיות שפשוט וויתרת, אוחז לא אוחז בחבל פיתחת רגישות גבוהה ביותר לסימנים הזעירים ביותר שמשדר לך החבל, משתדל שלא ירגישו בך, ובאמת אף אחד לא באמת מסתכל עליך ולא ממש אכפת ממך. מרוב פחד להשמט, אתה לא ממש מעיז לטפס, לא מעיז לחשוב וגם לא להרגיש, אתה עוצר את נשימך ותועה בשבילים המתפצלים וחולם, בינתיים אתה כבר גדול וחזק , לפעמים אתה מתעורר לרגע ולבושתך הרבה מבחין שאתה עדין אוחז בחתיכת חבל בלוי וקרוע ולא מבין למה אתה בכלל צריך את החבל הזה? אפשר הרי לזרוק אותו ולטפס לבד, אולי ההר הזה בלתי ניתן לטיפוס ללא מדריך? אולי אם לא היית חולם כל הזמן לא היית הולך לאיבוד בכל הפיצולים האלו ומוצא לבד את השביל הנכון? בין כך ובין כך החיים ממשיכים. גם בתחתית או בשוליים יש חיים. אולי לא הכי טובים, לא כמו שיכלו להיות, אולי כמו צמחים שצומחים בצל ההר בלי הרבה שמש חשופים לרוח ולגשם משקיעים את כל הכוחות בלשרוד.