איזה עניין עם הגיל כנראה

שלום. אני בת 26 כבר חודשיים ומאוד קשה לי להתמודד עם הגיל, מרגישה שעבר זמני, אמנם זה רק 26 אבל אני מרגישה בת 17, יש לי תואר יש לי זוגיות, אמנם מובטלת כרגע אבל לא ממש מודאגת. העניין הוא שאני רוצה ללכת לטיפול אצל פסיכולוג אבל לא מצליחה להחליט אם אני רוצה ללכת לטיפול כי יש לי בעיה או שהבעיה היא שאני רוצה ללכת לטיפול, כל הזמן מריצה מונולוגים בראש, אני חושבת שאם אני אלך אני רק אנציח את התלותיות שבי ולא אפתור אותה, כי אני חייבת תשומת לב תמיד. ואני יודעת למה, כבר שנים עם הפרעות אכילה ואף אחד לא שם לב ולא יודע כי אצלנו אין מסורת לטפח אהבה או דאגה עצמית אצלנו הכול אינטלקטואלי וציני, אצלנו זה או דוסטוייבסקי או כלום, אין אמצע. ואני לא יודעת אם אני לא אוכלת או אוכלת חמקיאה כי אני רוצה או כי אני רוצה שישימו לב וזה מגוחך כי אני בת 26! לא יודעת אם יש לי בעיה או רוצה שתהיה לי בעיה, לא בוטחת בעצמי כי הכול דואלי, אני פוחדת ללכת לטיפול כי אני פוחדת שאני רק אשקר למטפל בשביל תשומת לב (בראש שלי הוא תמיד גבר, וגם זה כל כך צפוי כי מעולפ לא היה לי אבא). אז ללכת או לא? אולי הגיע הזמן להתבגר ולהפסיק להיתקע על עצמי..