לבמבי

הי, לפני כמה זמן, כתבתי כאן, כל-כך כועסת, מיואשת עד כלות ומלאת זעם על כל העולם. בצעת לי לאחוז בחבל ההוא.. וסרבתי. אפילו כאן, ברשת כעסתי. אבל קראתי עכשיו קצת עלייך, שיש דברים טובים, וזה נגע לליבי. מקסים במבי, באמת. גם אני מפחדת לחשוף את זהותי, יש לא מעט אנשים שמכירים אותי ודי לחכימה ברמיזא... (אל דאגה, אנחנו איננו מכירות למיטב הבנתי ) ובכל זאת, שמחה בשמחתך, חושבת שמגיע לך, ומחכה ליום שבו תספרי עוד דברים טובים. אצלי עדיין עצוב, אבל כבר ללא כעס גדול. אני כועסת עדיין, בהחלט כן, אבל יותר כאוב לי. הלוואי שהייתי יכולה לבכות כבר, את בוכה אצל אמא צביה? אני מתביישת.. בורחת החוצה, מתמלאת זעם אם היא באה ואם היא לא אז יותר... בא לי לבכות עד כלות, עד שכל הכאב כבר ייצא ממני. חזרתי לטיפול, עם חוזה טיפולי חדש, כזה שיכולתי לספוג מבלי שישפיל אותי. אולי היא צודקת, אולי באמת אני מלאת תחושות קדומות... איך את מתגברת על הבושה מאמא צביה ?

תודה על מילותייך. ועל מה הכעס ? והכאב ? והעצב ? אני כמעט ולא בוכה .לא אצל אמא צביה ולא במקומות אחרים. זה לא כל כך מצליח לי לבכות ומאוד צר לי על כך. אני ממש מייחלת שאוכל כבר לבכות חופשי..לא מרגישה שזו בושה לבכות. בכלל לא. בפעמים הספורות שבכיתי אצל אמא צביה הרגיש לי כזה שחרור,נקיון פנימי כזה. כמו לנסוע במכונית אחרי שטיפת השמשה הקדמית והפעלת הוישרים... ..למה את מתביישת לבכות ? מה זה בשבילך לבכות ? ולמה חוזה טיפולי חדש ? ומה השפיל אותך בחוזה הקודם ? ועל איזה תחושות קדומות את מדברת ? איך אני מתגברת על הבושה מאמא צביה ? ..שאלה טובה.. ...אני ממש משתפת אותה ב ה-כ-ל.. מחשבות,רגשות,פנטזיות.. וכשפתאום קשה לי לומר משהו וזה נעצר על הלשון, אני משתפת אותה בקושי לומר לה. אתן לך דוגמא איומה : ביום שלישי כשנפגשנו, הייתי באיזה מצב מיוחד כזה שאין לי מילים לתאר . הנחתי את הראש על הכרית שלה והתכסיתי כמעט לגמרי בשמיכה. לאט לאט כזה ממש הרגשתי ..ממש הרגשתי שאני כאילו... וואוו גם כאן קשה לי לכתוב את זה.. איזו בושה..וואוו.. אמרתי לה שאני מרגישה.. והיא שאלה מה אני מרגישה. ואמרתי לה שאני לא מסוגלת לומר לה..ואח"כ אמרתי לה שאני רוצה שהיא תבין לבד בלי שאצטרך לומר והתפתלתי והתפתלתי אבל בסוף שיתפתי אותה לגמרי ב ה-כ-ל. ואת יודעת ליאורי, הרגשתי אחרי זה שיחרור מאוד גדול וגם קירבה עוד יותר גדולה לאמא צביה. ושתדעי לך, ככל שאני משתפת אותה בדברים הכי הכי עמוקים ואינטימיים שלי, כך מרגיש לי משוחרר איתה יותר, אני פחות ופחות מתביישת ממנה בגלל שהיא כבר ממילא מכירה אותי לגמרי ואני יודעת שכבר אין לי מה להסתיר ממנה, ואני מרגישה יותר ויותר קרובה אליה.. במבי.

תודה על התשובה הארוכה. הקדשת הרבה זמן.. תודה. מה השפיל אותי בחוזה הקודם? לצערי, אינני יכולה לכתוב לך כאן, כי אינני מוצאת דרך להסוות את הפרטים. אני רק יכולה לומר שאחרי סירובי הנחרץ- הוא שונה והסעיף המשפיל עד כלות הורד לאחר הבנה מלאה של כל המעורבים. בכי.. בכי הוא חשיפה מלאה שלי. לא בכיתי בנוכחות ההורים שלי, למעלה מעשרים שנים... (ואני עדיין בגילאי 20 +) בכי, הוא דבר שהתקבל בזעם איום. אסור היה לבכות לעולם. בכי גרר אחריו מעשה מאוד לא נעים, שאינני יכולה לפרט אותו כאן. בכל זאת, בפגישה האחרונה עם המטפלת שלי, זה פרץ ממני בכל הכח. לאיכולתי להתאפק. אחרי חודשים של ניתוק הקשר מצידי והתמודוות מול מציאות מורכבת ועבודה תובענית זה פרץ. ברחתי לשירותים והיא באה, ישבה בצד השני של הדלת ולחשה מילים מרגיעות.. לאט לאט פתחתי את הדלת, רק חריץ, והרחתי אותה. בכינו שתינו , בגעוע , בכאב , בקרבה מחודשת שזה עתה החלה... אני רוצה לספר, רוצה מאוד. אבל הבושה, אוי לה, לאותה בושה שחונקת אותי... הכאב קורע אותי, אני מרגישה ריק איום ונורא אחרי הפגישות. יש שינויים טובים בחיי, נכון, אבל המחיר שאני משלמת... גבוה מאוד. לא יכולה לכתוב יותר, כואב לי. ליאור