צעד קדימה... שניים אחורה...

בפגישה האחרונה העזתי לברר כמה זמן צפוי להימשך ה"אין" השני שהיא מתכננת (לגבי הראשון אני כבר יודעת מאז אותה פגישה אומללה)... וזה הכל! לא רוצה לדעת מתי זה צפוי לקרות; זה כבר יותר מדי. העזתי לברר, וכבר החשיך לי העולם, ובלי קשר למזג האוויר שהחשיך פתאום, כאשר האובך פינה את מקומו לעננים אפורים-כהים וגשם שוטף. לפחות האוויר היה נקי סופסוף... ובכל זאת לא יכולתי לנשום. לא... אין פלא שמאז אותה פגישה שבה היא הקדימה לענות לעצמה על שאלת ה"מתי את רוצה לדעת?" (על ההעדרויות), הפגישות שלנו נראות ונשמעות בעיקר כמו שיחות חולין/טרקלין על הא ועל דא... יופי וכיף, אבל טיפול? לפעמים. אבל אני בורחת מזה. לא רוצה ולא רוצה! אפשר להגיד שגם-זה-חלק-מהטיפול. זה לא! ואפשר להגיד שבגלל המצב הנפשי הכללי שלי, עכשיו אנחנו On hold בגלל השינויים התרופתיים שעוברים עליי ועוד מחכים בדרך... לא אמין. זו לא פעם ראשונה. יש לי קילומטרז' תרופתי שכבר הופך אותי מתאימה לגריטה. לא... זה אצלי משהו שהשתבש קשות, ואני מסרבת לדבר על זה יותר מ-5 דקות. לא יכולה, לא רוצה ואף לא מעוניינת (כדי לחזק את הנקודה). אבל אמרתי לה שאני חסרת תקנה. היא לא מקבלת את זה. מעניין אם זו בעיה שלה או שלי...

(אני לא מצליחה להבין אנשים שצופים בכ-----ל הדברים האלה, אבל בכולם... עושים רוטציה עם לוח המשדרים המתחלף לפי העונות). ואודי... שכחת לכתוב שצריך 2 לטנגו (ואולי לא שכחת?) :) אבל אני יש לי בעיות (גם) בתפיסה המרחבית; לא מוצלחת (גם) בתור רקדנית... ריקוד שלם לא ייצא מהסיפור הזה: אני דורכת על הבהונות של עצמי איכשהו... לא, היא לא נפגעת. זה לא שלא אכפת לה, זה רק שהיא יוצאת בחתיכה אחת מכל דבר, ואני ברסיסים.