ימים ככה-ככה למען האמת

אודי, אולי לא הייתי צריכה לכתוב תגובה להודעה של רונן. ולנוכח הרשימה המרשימה של ההודעות גם את ההודעה הזו היה רצוי שלא אכתוב. בעצם התכוונתי לשאול אותך משהו, אלא שההודעה של רונן איכשהו גרמה לי להבין משהו על ההבדל או על המתח הגדול בין "פנים" ו"החוץ" בהקשר של חיי האישיים והטיפול (מילה בעייתית). הקשר הזה והפגישות מעוררים אצלי כל מיני דברים רציות מאוד אינפנטיליות וכל מיני דברים אחרים בעוצמות מאוד חזקות, אלא שהכל נשאר בתוכי וקצת משגע אותי, דווקא שיתפתי במעט מזה את הפסיכולוג, זה לא היה קל ולא הביא להקלה, לעתים נדמה לי שהוא מאוד אדיש כלפי. כל העניין הזה מתסכל ביותר אפילו מעליב אולי גם קצת משפיל - לרצות מישהו, ועוד מישהו שאתה רוצה אותו הרבה יותר ממה שהוא רוצה אותך. לפעמים בא לי לא לבוא יותר וזהו (כתבתי במהלך השנים האלו המון מכתבי פרידה חד צדדיים שלא נשלחו לבסוף בצירוף ההמחאה) במציאות אני אדם בוגר, אני נוהגת כאילו "עסקים כרגיל" במערכת הזוגית המורכבת זה בלתי אפשרי לחלוטין שאהיה בעמדה של חולשה ואני לא מספרת שום דבר על "הטיפול". בנוסף אני אמא לילדים חלקם כבר ילדים גדולים אני לא יכולה להרשות לעצמי להתפרק. כשהגעתי לפסיכולוג (אפרופו הפוסט בדה מארקר), חשבתי על מקסימום 30 פגישות, לא חשבתי שזה יהיה קשה וארוך ויגזול כ"כ הרבה אנרגיות,והנה מסתיימת השנה השלישית ואני לא יודעת מה להגיד לבן זוגי למה זה לוקח כל כך הרבה זמן כשהוא אומר שלדעתו זה מספיק או כבר יותר מידי אני כאילו מסכימה איתו אולי באותו רגע אני באמת חושבת כמוהו לפעמים גם אני בעצמי לא זוכרת בשביל מה אני שם. בהתחלה הייתי שואלת מידי פעם כמה זמן זה ייקח, עכשיו כשלמדתי על בשרי או נפשי את הגישה ובעיקר למדתי קצת להכיר את עצמי אני יודעת שהתשובה צריכה לבוא מתוך התהליך, אם רק היה אפשר לקצר אותו איכשהו, אתה אמרת לי שאי אפשר אז.... אני מקווה שאני לא מכורה לדבר הזה, זה קצת מדאיג אותי כי שמעתי שיש דבר כזה.

היי לך ותודה על ההתייחסות, אני מקווה שלא ניג'סתי יותר מידי, הייתי קצת במצוקה וזה עבר. כנראה שיש משהו.