לא גלויים

יש לי חבר ילדות מזה 10 שנים.אני מאוד פתוח .הוא לא משתף ומסתיר המון מידע .אני לא יודע אם לקרוא לו חבר טוב ,אבל הוא טוען לא יודע לא זוכר.אני מרגיש נורא נעלב מעניין זה.כיצד עלי לנהגוב במקרה וזה ומה המניעים שיש לאדם להסתיר כשהצד השני מגלה ולא מסתיר כמעט דבר וחצי דבר.אודה לתגובתך ודעתך.

ההודעה שלך גרמה לי לחשוב על עצמי בתור אחת מאוד לא גלוייה ועל הדפוס הזה של ההסתרה או חוסר היכולת לשתף או לספר על דברים אישיים על רגשות וכד' (אני אף פעם לא בוכה למשל). אצלי זה משהו מאוד בסיסי שהופנם כנראה בצורה מאוד חזקה בילדות או לפני זה. הרבה שנים לא זכרתי הרבה מהילדות שלי ואת המעט שזכרתי מאוד התביישתי לספר, יכול להיות שגם החבר שלך באמת לא זוכר, לפעמים לא כל כך כדאי לזכור. הצורך להסתיר או לשמור את המחשבות והרגשות בהרגשה שלי זה משהו של אין ברירה: זה יכול להיות נורא מסוכן לגלות כי אז אתה נחשף וניהיה פגיע.לפי זה כנראה לפחות אצלי המניע העיקרי הוא הגנה ואולי גם פחד שמשהו אצלי לא בסדר, "שלא יעלו עלי" . אמרת שאתה לא יודע אם לקרוא לחבר הזה חבר טוב, אני יכולה לגלות לך בתור אנונימית שגם לי אין ממש חברים "טובים" או חברי נפש כאילו. ומצד שני גם מבן זוגי שהוא החבר הכי טוב שלי במשך שנים נהגתי להסתיר כל מיני דברים. בזמן האחרון אני קצת יותר מסוגלת להגיד מה אני מרגישה או חושבת.