חשיפה

אודי שלום, בעקבות ההרהורים האחרונים שבמבי העלתה, חזרו אלי זכרונות שאני מדחיקה וחשבתי שאם אני אכתוב אותם הם ירפו ממני קצת, עד שיחזרו שוב לישון. לפני מספר שנים היה לי כ"כ רע בנשואין שהייתי נתונה במצב רגשי כ"כ ... שמחשבות התאבדות היו לי בתודעה כל הזמן, אפילו תכננתי איך לבצע אותה תוך שהיא תראה כתאונת דרכים, כי היה לי קשה מאוד לחשוב שהילדים שלי יצטרכו להתמודד עם המחשבה שאמא שלהם ויתרה עליהם במעשה ההתאבדות שלה, וחשבתי שיהיה להם יותר קל לחיות עם הידיעה שהם אבדו את אמא שלהם כי היא נהרגה בתאונה, אפילו בחרתי לוקיישן שמתקבל על הדעת שבמצבים מסויימים הנהג יאבד שליטה על הרכב וידרדר לתיהום. אבל, עדיין הרגשתי שאני מפקירה אותם בעולם הזה, ואיך אני יכולה להשאיר אותם כאן בלעדי, מי יהיה קשוב אליהם, מי ידאג להם, בהתחלה חשבתי אפילו להשאיר צוואה שבה אני מבקשת כי אחותי תהיה אפוטרופוסית שלהם (כי לדעתי, גם היום, היא תקדיש לילדים יותר מהאקס) ועכשיו מגיע החלק שהכי מפחיד אותי לגבי, אני הבנתי את הסיטואציה שבה היו נתונות אמהות שהתאבדו ורגע קודם רצחו את הילדים שלהן. אני חושבת שזה מה שטלטל אותי והחזיר אותי מאותם מחוזות רעים. וגם היום כשהזכרונות צפים, כ"כ מזעזע אותי לחשוב שהגעתי למצב שעל-אף שלא הסכמתי אתן יכולתי להבין אותן. ולא פחות מטרידה אותי המחשבה, שנכון שבעלי דאז ראה שמאוד רע לי (לא ניתן היה לא לראות שבלילות אני בוכה, לא שזה הטריד אותו כ"כ, הוא ראה בכך רק מניפולציה שלי להשיג את תשומת ליבו או לכפות עליו את הרצונות שלי ביחס לקשר בינינו) ואני חושבת, נכון, תפקדת כלפי חוץ באופן מלא: עבדת במשרה מלאה, תפקדת בבית באופן מלא, אבל איך אף אחד לא שם לב ולא היה מודע לאן המחשבות שלך הגיעו?