אולי באמת הפעם "מחר (כמעט) כרגיל"...

אחרי למעלה משבוע של אין. אחרי 6 פגישות שהתבטלו. על-פניו זה נראה שמחר תהיה סופסוף פגישה, למרות שיום שני הוא לא יום "שלנו"... אבל עד שלא אחזור מהפגישה (משמע - באמת היתה), אירועי יום חמישי טריים מדי מכדי שאוכל פשוט לקבל את זה כחזרה הדרגתית לשיגרת הטיפול. רק בחמישי בערב, אחרי הטלטלה, נוצר סופסוף קשר. תקשורת SMS-ים. לא היה קל. ואז היא הציעה שאשלח לה מיילים, כדי לשמור אותה בתמונה. והיא תענה, כמובן. כדי שאצליח לשמר אותה. ככה אני... מאבדת דברים סדרתית. דברים שאמורים להישמר בפנים... לא מצליחה לעשות את זה לפני שהם מתפוגגים לי. זה לא היה תחליף ל"דבר האמיתי". ברור שלא. אבל זה עזר לזכור שבכל זאת היא קיימת, היא שם. לא נעלמה באמת. אולי זו רק אני שנעלמתי. טוב שיש את פה. תודה. זה עוזר לזכור לפעמים.

היי אודי, עד הרגע האחרון, זה שבו ממש חציתי את הסף ועברתי בדלת, לא הייתי רגועה... גם במהלך הנסיעה הייתי עם חצי קשב מופנה לנייד - אולי בכל זאת תגיע הודעת ביטול? וזה קשה לנהוג ככה עם ADHD קשה... מוזר... בדרך הביתה הייתי עדה לתאונת דרכים, שבה היה מעורב הרכב שנסע לפניי (הנהגת לא היתה אשמה, לא היה לה סיכוי לברוח). הספקתי לבלום בזמן, משום שראיתי מראש מה הולך לקרות. לא היו נפגעים בגוף. אם זה היה קורה בדרך לפגישה, לא הייתי מספיקה לבלום. כנראה שאני האובייקט כל זמן שיש מישהו משמעותי מספיק שנמצא בסביבה. וכשאין, אז גם אני אינני. מרתק לראות פעוטות שאפילו לא מנסים להרים את הכיסוי כדי לחפש את האובייקט שהם אוהבים... עבורם ה"אין" מוחלט כל כך. היא טוענת שאני בסה"כ ילדה קטנה... :)