אפשר עידוד?

הי אודי אפשר לבוא להיות כאן קצת? אני נסחפת בשגרה, שזה לא בהכרח רע, כי אני מכירה גם את הסכרים שעוצרים את הזרם לחלוטין..אבל בפנים ריק.עצוב. כל הזמן מטפטף..אין לי עם מי לדבר...הלכתי למרפאה ציבורית, ואני מחכה שיחזרו אליי עם מטפל שיכול לקבל אותי, אבל למרות שאיזו מטפלת שם מנסה לזרז עבורי את התהליך זה יכול לקחת זמן, ובינתיים קשה לי מאוד להתמודד לבד. סיום הטיפול הקודם לא היה מרצוני..עוד לא הייתי מוכנה..אבל השלמתי עם זה מחוסר ברירה..הלב לעומת זאת לא מקשיב לי וממשיך לכאוב כל היום מגעגועים.אני מנסה לא לעשות טעות וליצור קשר - לא איתו ולא עם המטפל שלא התאים לי רק בגלל שאני מתקשה להיות לבד, כי אני יודעת שעדיף לי להיות איפשהו שאני רצויה ושיקבלו אותי - אבל קשה לי מאוד! אני עוסקת בעבודה טיפולית, כל היום דואגת ומתעסקת ברגשות של אחרים, ולי אין שום מקום לפרוק..מרגיש לי שאני מסתובבת עם חור עצום בלב. וגם..יש לי קצת חששות לגבי טיפול במקום ציבורי. אני יודעת שיש ייתרון גדול כי זה חינם..אבל אולי למטפל יהיה פחות אכפת ממני בגלל זה? אם מטפלים שקיבלו ממני כסף ויתרו עליי..מן הסתם בלי כסף לא יהיה שום דבר שימנע ממנה לנטוש אותי שוב במפתיע..למה אף אחד לא נשאר איתי? אוףףףףף,עצוב לי, והדמעות לא מפסיקות. אפשר עידוד? לילה טוב אודי וכולן אופיר