הדרדרות

שלום ד"ר בונשטיין. אני מקווה שאני כותבת במקום הנכון. אני בת 33, רווקה, עובדת במשרה רגילה. יש באחריותי תפקוד תקין של החברה ושינוע עובדים. לא בהגזמה, אבל יש. הבעיה שלי די מורכבת ואני מקווה שאצליח לפרוש בפניך את העיקר. שמתי לב לאחרונה שאני לא מצליחה לבכות. מדובר כבר במספר חודשים. בעבר הייתי מסוגלת לבכות מכל דבר מרגש, מעציב ואפילו משמח. הבוקר, יום שבת, ראיתי סרט מאוד עצוב. ישבתי עם אמי לצפות בסרט, היא כמובן פרצה בבכי, ואילו אני - כלום. לא בוכה. שמתי לב ל"בעיה" בשבועות האחרונים. ניסיתי לרחם על עצמי, והרי כולנו בוכים מתוך רחמים עצמאיים (ואני חייבת לציין שבעבר זה היה קורע אותי מבכי כאשר ריחמתי על עצמי) ושוב כלום. לא מצליחה להזיל ולו דמעה אחת. עיניים אדומות. כלום. ואם אבקש להבין את הרגש הנוסף - צחוק. אני יכולה לצחוק ואני עדיין צוחקת. אבל לא כבעבר. אני מרגישה שאיבדתי שמחת חיים. כיוון שאני רווקה ואין לי בן זוג קבוע אני מסתפקת במין מזדמן. אני רשומה באתרי הכרויות, נפגשת כמעט מדי יום לדייט. הרוב נגמר אחרי שעתיים ובבית קפה. חלק (אם יש לנו איזשהו קליק שמוביל רק למיטה) נגמר במין. מזה מספר שבועות אני מוצאת את עצמי נהנית ממין בורטאלי. אני נהנית שהגבר מכה, מכאיב ומקלל. אני נהנית שעושים בי כרצונם. התופעה מעולם לא היתה קיימת אצלי ורק לאחרונה התחלתי להרגיש שאני נמשכת לכיוון הזה. אני מנסה לשכנע את עצמי שהעולם של הסאדו מאזו לא בשבילי וכל המחשבות על זה יעברו כי אני לא כזאת וכי אני אוהבת רכות. היו לי בעבר שתי מערכות יחסים מאד ארוכות. שתיהן נגמרו ביוזמתי. שתיהן גם התחילו עם אהבה גדולה שאחרי זמן קצר היא נגמרה, ואחרי זה למשך תקופה מאד ארוכה אני מנסה לשחזר את הרגשות העזים כפי שהרגשתי בהתחלה ולא מצליחה ובכל זאת נשארת בגלל נוחות ומתחילה לפלרטט, לבגוד ולשקר. לבסוף אני נפרדת כאשר אני בשיא השפל. הכוונה - גורמת למריבה עצומה, עושה מעשה שלא ייעשה לבן הזוג. כמו למשל - ניצול כלכלי מופרז. אני מודעת שזה מכוער. כל ההתנהגות שלי לא מגיעה ממקום של רוע, כי אני יודעת שאני לא רעה. בילדותי הייתי תמימה שרבים ניצלו את התמימות שבי. עברתי משברים של אהבות נכזבות, ריצוי אנשים במעשים שלא רציתי לעשות. העיקר לקבל את תשומת לבם. עם משפחתי הקשר סביר. יש לי אח שגדול ממני ונשוי. כל מתי שאנחנו נפגשים במפגשים חברתיים הוא מוצא אלפי סיבות למה עודני רווקה ללא בן זוג, הדרך שבה חינכו אותי. אם אני מסתכלת על החיים שלו - גם הם לא משהו. אני יכולה להבין למה הוא מחפש "לרדת" עליי ולמה אני מרשה ושותקת ומדי פעם מחזירה במלא העוצמה. אני יכולה להבין כי אולי הוא מחפש משהו "נוראי" (לדבריו) יותר מחייו ומהשגרה המעממת שבה הוא נמצא ולהתנחם בו ולברוח מהמציאות שלו. עם הורי הקשר די רגיל. אני מרגישה (אולי אפילו יודעת) שהם לא מבינים אותי. גם להם אני משקרת כשאני אומרת להם שהערב אני יוצאת לדייט, ובכלל אני יוצאת לפעמים עם עצמי לטיול בעיר, לספרייה או סתם לשבת בספספל בגינה ולהסתכל על אנשים, או שאני יוצאת עם הידידים/ות שלי לסרט ובית קפה. העיקר שיפסיקו לרדת לחיי. זהו ד"ר. יש לי עוד המון לכתוב אבל אני חושבת שמהתיאורים שלי אפשר ללמוד הרבה. בברכה, אר אם

שלום. חשבתי על זה וניסיתי להבין למה אני מקצינה ע"מ להרגיש בעוד שאני מעדיפה רכות. עצמתי עיניים וחזרתי לשם שוב. חזרתי לשם בתור עצמי ובתור צופה מהצד. צופה מהצד - שעשוע. הנאה. אני - מתמסרת. לא מרגישה כאב. לא גורם לי לרחם על עצמי. לא מביא דמעות. אני חפץ. אני חפץ שמכאיבים לו שעושים בו רצונם. אני מביטה להם בעיניים ומחייכת. בשבילם זה סימן שאפשר להמשיך, אפשר להעביר הילוך. לא משנה לאן יגיעו אני לא מתלוננת. לא כואב לי. לא מפריע לי. לא מזיז לי. לא איכפת לי. תכאיבו כמה שתרצו. אני רוצה להרגיש. כנראה שבגלל זה. המון זמן שלא הרגשתי משהו כמו: אהבה, שנאה, כעס, התרגשות וכד'. אני לא יודעת למה הרגשות האלה לא מציפים אותי כבעבר. נאטמתי. מה גרם לאטימות הזו? אם לא עניתי על מה שביקשת - אשתדל להבא. [email protected] אר-אם.