אודי

שוב אני.. מוצפת. ואין לי שם - מקום לתחושות אחרות. איכס. אני איכס אודי. אני עולה על גדותי בזכרונות שתוקפים. בתהיות , - של איך הוא עשה לי את זה ? ולמה הוא לקח את כולי? והגוף הזה. מרגיש ככ ריק. הוא השאיר אותי ריקה בו. הגוף הזה שאמור להיות שלי - לא באמת רק שלי. הכאב והשריפה בו אינסופים.. כואב לי לנשום.לחיות. כואב לי !!! לא מצליחה לחלחל לתוכי שום משו שמקל. אפילו אקמול לא רוצה להכנס לגוף המחורבן הזה. אפילו אקמול.. אני מקיאה. מנסה . . רוצה משו שינקה אותי מעצמי .. וזה עדין שם - בתוכי . לא מרפה. אז כן, עוד פעם המקומות האלה. כן אודי , גם לך נמאס לשמוע אותם? בעצם אתה יודע, זה לא אותם מקומות. זה עוד פעם העומקים האלה.. התהומות .. עומקים. עומקים . עומקים. ותהומות . כל פעם מתגלה .. עוד ועוד ועוד . אז דיי .כמה נשאר עד התחתית אודי?.. כמה? ואולי בכלל לא גדלתי?.. נשארתי שם תקועה בילדות . כי זה מרגיש שרק השנים "גדלו להם" .. נעלמו.. אני כאילו ומתבוננת על הכל מהצד.. בכלל לא שייכת. זרה.בעיקר לי. בא לי שיעזבו אותי. ינטשו. יניחו לי להתחרפן. יוותרו עליי.כדי שגם אני יכול לוותר. רוצה לצעוק שכואב . כואב לי נורא שם בבפנים אודי.. רע לי ומסריח לי בנשמה. הריחות , הזכרונות.. עולים.. התריסים הסגורים, הדלת שנסגרת , הלבד , הידים הפוצעות, והמון שתיקות של ילדה שדחפה את הכל לתוך הבטן, וכן אני לא בת 12, אני כמעט בת 33 .. והנה .. החלון פתוח, הדלת פתוחה , יש אור , יש אויר, והוא אפילו לא כאן.. אין שום סימנ על הגוף שנשאר ואין כובד של משקל .. אז למה אודי ?.. למה זה מרגיש "כאן ועכשיו" בכז? פתאום.. שכותבת לך אני מתגעגעת.. לדרור ומלי וליאת.. שהיו כאן ועטפו.. אתה כאילו פה.. אבל לא פה. שרית