שלום רב

אני נמצאת בטיפול מזה שנה אצל מטפלת שעושה בשבילי המון. אני מרגישה חיבוק ענק אצלה שקט ובטחון שלא חוויתי מעולם. כמובן שאני מעריכה את זה מאוד ומשתפת אותה בתחושותיי. בעקבות תחושות אלו, לראשונה הרפתי. הרפתי מעמידה על המשמר. ונתתי לעצמי להתמסר לחום הזה ונקשרתי אליה מאוד מאוד. מעולם לא הייתי קשורה כל כך. בעוצמות כל כך חזקות. לצערי, זה הגיע לרמה שזה מפריע לטיפול. הטיפול מציף ומעלה המון חומר שהדחקתי שנים. קשה לי להתמודד וקשה לי לקבל עזרה ממנה. הדבר היחיד שאני רוצה זה את הקשר איתה. את התמיכה שלה. כל כך נקשרתי אליה שאני לא מסוגלת לראות (בעזרתה)שיש סביבי עוד מקורות תמיכה. ואני ממש ממש לא רוצה להשתמש בהם. רק אותה. בנוסף מטריד אותי מאוד הסיום של הטיפול. הפרידה ממנה. זה משתק אותי. כמובן ששיתפתי אותה בהכל והיא אומרת (וצודקת) שאני "נתקעתי" בטיפול בגלל הפחד שיסתיים. וזה נכון. כל כך מצטערת שהרפתי ונתתי לעצמי להיקשר אליה. עלתה בי מחשבה שמאוד קשה עבורי לביצוע ואצטרך חיזוק לכך. חשבתי לעזוב אני ראשונה את הטיפול לפני שיהיה יותר גרוע לפני שאפגע יותר אני צריכה לשמור על עצמי. גם כך הטיפול לא יתקדם (בגללי) אז מה הטעם. הרי הוא ייגמר בסופו של דבר. ואשאר לבד בכל מקרה. אז עדיף כמה שיותר מוקדם. לא? אשמח לעצתך.