שלום..

הי, אני בטיפול כבר תקופה ארוכה. מתמודדת עם אירועים קשים מהילדות שלי. בתקופה האחרונה נאלצתי להתמודד עם מה באמת קרה וזה קשה. הרבה חלומות, מתעוררת באמצע הלילה, לא נרדמת, לא יכולה לאכול. מה שרציתי להתייעץ איתך לגביו הוא הרגשות שיש כלפי המטפלת שלי. לה אני מתביישת לספר. בתקופה האחרונה רב הזמן שאני לא בפגישות אני חושבת על הפגישות. זה הדבר היחיד שיש לי, חוץ ממנה אף אחד לא יודע. אף אחד אפילו לא שם לב מה עובר עלי בזמן האחרון. אני כל הזמן בוחנת אותה, לראות אולי אני חשובה לה באמת, לא רק בתור עוד מטופלת, אולי היא תעשה בשבילי עוד קצת. בפנטזיות שלי שבהן אני ממש מתביישת אני חושבת איך היא הייתה יכולה להיות בשבילי כמו אמא שלא ממש היתה לי או איך אני הייתי יכולה להיות איתה כל הזמן.. אני יודעת שיש לה בנות קרובות לגיל שלי. וזה מענה אותי כי אני יודעת שזה מעולם לא יחרוג ממה שזה- טיפול בשעות קבועות במקום קבוע. קשה לי להמשיך ככה בלחוות את כל מה שאני חווה עכשיו. אני סומכת עליה ולא סומכת עליה, וכל פעם שהיא 'מאכזבת' אותי אני משתמשת בזה כתירוץ ללמה זה לא שווה כלום ואי אפשר להמשיך בזה. אני יודעת שזה לגמרי לא במקום ולא הוגן ולא ראוי. הלוואי שלא הייתי מרגישה ככה. הלוואי שהיתה לי אמא שהיא באמת שלי ואני באמת שלה. אבל זה לא המצב. השאלה שלי היא האם זה ממש מצב לא בריא, שמצריך להפסיק את הטיפול. לי מאד קשה לחוות את כל הדברים האלה לבד ולהרגיש שיש לי מישהו שיודע אבל בשעות ככה וככה בלבד וזהו. משהו במגבלות הכבדות של הטיפול פשוט לא מאפשר לי. אמרתי לה חלקים ממה שאני מרגישה אבל מאד מאד צינזרתי את עצמי. אני לא יכולה להגיד הכל, זה לא יקרה - באמת. זה נראה לי כמו מצב לא פתיר בכל מקרה. מה אתה אומר? אני מאד מאד מאד אשמח לתשובה. תודה רבה.

מקווה שאני לא נדחפת לדיון, אבל חשוב לי להגיד לך, שכל מה שתיארת עבר עלי אחד לאחד. אני לא יודעת כמה שנים את מטופלת, אבל יכולה כן לומר על סמך הנסיון שלי שכל המחשבות, הציפיות, החששות והחרדות הללו שנוגעות לטיפול ולמטפלת הינן לגיטימיות וטבעיות. אם הן לא היו מתעוררות הרי שהטיפול לא היה משמעותי עבורך. אם יש משהו שחדר אלי מאד חזק מהטיפול הוא דבריה של המטפלת שלי כי במקום להתנהג את הדברים אני צריכה לדבר אותם-עליהם, דבר שנכון כמובן בחיי האישיים ולכן הוא צץ גם בטיפול. גם אני הייתי מוצפת ברגשות ועסוקה במשך כל השבוע רק בפגישה: במה אגיד, איך אגיד, מה היא תענה וכ"ו וזו היתה מלחמה מאד קשה להיות שם בזמן אמת וגם להתנהג כפי שדימיינתי. היו שתיקות ארוכות ומייסרות, כשאני מתפוצצת מבפנים וכועסת על עצמי ועל הזמן המבוזבז של הפגישה וגם כועסת עליה: איך היא לא מנחשת מה אני רוצה להגיד??...(שזו בעצם הציפייה של התינוק חסר הישע מאמו) ובכל זאת לאט לאט התחלתי להוציא בקטנה וכשראיתי שהשד לא נורא כ"כ-ההיפך, אני מרגישה הרבה יותר טוב, השתחררתי מהעומס ותגובותיה היו רכות ומבינות גם קיבלתי יותר אומץ. עכשיו הייתי צריכה ליישם את זה גם בחוץ: בחיים האמיתיים ולא רק בחדר המוגן ולדעתי זה תחילתו של תהליך הריפוי והשינוי. בהתחלה הייתי מביאה לה דברים כתובים, אבל סירבתי לקרוא בקול רם (לא יכולתי לשמוע את הקול שלי אומר לה את הדברים) והיא זרמה איתי: בהתחלה קראה בשקט,בלב עפ"י בקשתי, אח"כ הקריאה בקול רם וכמה שזה הביך אותי לא קרה כלום!! אח"כ כבר התחלתי (בקטנה) להגיד את הדברים וההבנה שלה והחיזוק ש: הנה אמרת וכל הכבוד לך, רק נתנו לי "פוש" להמשיך עם זה. תחושת ההקלה היא עצומה ואח"כ הרבה יותר קל לך לתפקד בין פגישה לפגישה ופחות להיות עסוקה בה כי כבר אמרת לה ואת כבר יודעת מה היא אמרה ואת לא עסוקה בדמיונות ובפנטסיות שמטמטמות אותך. דרך אגב, זה גם מקרב יותר והקשר נהיה עם יותר "בשר". לגבי הרצון שלך שתהיה עבורך אמא - מי לא הרגיש ככה בטיפול?????? הרי אם היתה לנו אמא, משפחה, ילדות "נורמלית" לא היינו הולכים לטיפול לא??? גם אני רציתי שתהיה אמא שלי, שתאמץ אותי, שאהיה בשבילה כמו אחת מילדיה ,אך עם הזמן יורדים לקרקע המציאות ולפתע מבחינים בדברים הקטנים שהיא עושה למענך שאמא שלך לא עושה או עשתה. בקיצור, אני אומרת תזרמי עם התחושות והרגשות שלך ותצמחי מתוכן. תגידי לעצמך שמה שאת עושה למען עצמך וע"מ שהטיפול יעזור לך הוא להתחיל לדבר איתה על הרגשות והתחושות האלה. מבטיחה לך שאח"כ תרגישי הקלה עצומה וגם מבטיחה שהיא לא תצחק עלייך, ההיפך, רק תחזק אותך. לגבי האכזבות שלך ממנה,כמוך-כמוני וגם כאן למדתי משהו חשוב: תמיד היתה אומרת שהיא רק בן-אדם וגם היא טועה לפעמים אבל אף פעם לא בזדון ולכן תמיד שמחה כשהייתי אומרת לה ממה נפגעתי או התאכזבתי ואז גם היתה מסבירה את עצמה, דבר שכבר היה מקל עלי (כי כל מה שנשאר בראש הופך לגדול ועוצמתי יותר) וגם היא "למדה" אותי ואני "למדתי" אותה וזה טיבו של קשר! יש בו גם טוב וגם רע, גם אוהבים, גם נפגעים, גם כועסים, אבל אם הקשר אמיתי וחזק הוא לא יישבר! לי באופן אישי נראה שאסור לך להתייאש, לוותר ולהפסיק את הטיפול, ההיפך! תיכנסי בפחד ואז תוכלי לעבור שלב. כרגע את ב-"הרד-קור" של הטיפול וסביר להניח שזה יקרה לך עם כל מטפל וגם בחיים האמיתיים. כתבתי יותר מדי, מצטערת. מקווה שעזרתי לך קצת. איתך ובעדך - אני

הי, תודה על התגובה. אוקי - אני אדבר איתה, אנסה לפחות. אולי תוכל להמליץ לי על איזו דרך מחשבה שבעזרתה אני אוכל להקל על (אין מילה טובה אחרת) הסבל שגורמת לי הידיעה שהקשר הזה הוא מאד חד כיווני, שרב הזמן אני לבד? שהיא לא באמת איתי? אני ממש אשמח אם תוכל אולי בתור מישהו מה"צד השני" להעלות כמה משפטים / דרכי מחשבה שיכולות להפחית את ההרגשה הזאת - אם יש לך רעיון? אם אפשר אני אספר על דבר אחד. לפני תקופה מסויימת כשהתחילו להתעורר אצלי הקשיים ולצוף דברים - היא הציעה שנקיים 2 פגישות במקום אחת. כשהקשיים העמיקו - היא הציעה 3 פגישות. (אני הסכמתי). הפעם - הקשיים היו גדולים פי כמה וכמה, והיא לא הציעה דבר כזה, אני משערת שבגלל שהיא חשבה שכלכלית אני לא אוכל לעמוד בזה ולא רצתה להעלות את זה בידיעה מראש שזה לא אפשרי עבורי. אבל בתקופה האחרונה אני מגיעה לפגישות ומחכה לשאלה הזאת: "תרצי לבוא עוד פעם בשבוע?" בעיקר לשם תגובה, שאני אדע שהיא לא אדישה, שהיא מבינה עד כמה זה קשה לי. היא מעולם לא הציעה. זה כמו מחסום קטן - משהו שגורם לי עוד הרבה יותר סבל ועוד סיבה לא לסמוך עליה. כדאי לי לדבר איתה על זה? כמובן שכדאי לי, אני כבר יודעת את התשובה- אבל אני לא יודעת לשם מה, אני לא יכולה לצפות ממנה להוסיף לי פגישה ללא תשלום. אבל הרגשות האלה הם עצמאיים ולא נכנעים להגיון. מה לעשות?? אני מרגישה - וזה מאד חשוב, שכל ההתעסקות שלי בכמה שהיא לא באמת שלי, מרחיקה אותי מלהתעסק בכאב שלי- שאני צריכה לעבור כדי שיוכל להיות לי משהו שהוא באמת שלי. טוב, תודה רבה על התשובה אשמח מאד מאד לתשובה נוספת, במיוחד אחת אופרטיבית (עם דרכי מחשבה..) (: הרבה תודה!!