אין

אל תדאג. זה האין האחרון. והאמת היא שזאת באמת אני האמיתית. האין. מצטערת שמעיקה ומתסכלת. מצטערת עוד יותר שלא אמרת את זה עד עכשיו, עד ששאלתי. אתה יודע אודי, מי שמרגיש, חושב ויודע שהוא מפלצת, גם קונטרות של "יש" לא ממש יעזרו לו לצאת מזה, הן רק יכולות לפעמים לחמם קצת את הלב, זה הכל. בכל מקרה אני פורשת מכאן. לא רוצה להעיק ולתסכל. אף אחד לא צריך לסבול את זה. גם לא אתה. אתה צודק, אף אחד לא באמת יכול לסבול את כל האין הזה. אותי. הבנתי את זה איתה, מבינה את זה גם פה איתך. אמנם קצת באיחור, אבל טוב שבסוף אמרת, אחרת הייתי ממשיכה. תודה וסליחה על הכל

הי לשניכם, גם אני שיר, כתבתי לך איזה קונטרת "יש". באחת מהן אף חשפתי פרטים שלא חשבתי שאחשוף כאן. סיפרתי לך , שאני מכירה פ"ע על בוריה, שכבר שנה (ועכשיו שנה וחודש) אני ללא, ושאני סולקתי והוחזרתי והושעתי חליפות...אפילו סיפרתי לך שלקחתי טיפול תרופתי לתקופה. ואת יודעת מה? גם לך אני אומרת אודי- הרגשתי גם אני מפלצת , היו לי הפרעות אכילה איומות אבל לצד האין שקיבלתי בו מקום, כשהרגישו שאני עוברת את הגבול או פורצת את המסגרת או מתייאשת- היו אומרים לי שמצפים ממני אחרת. שיש לי כוחות. בהתחלה צרחתי, עשיתי יותר רעש. ועם הזמן ועם השנים.. התחלתי להאמין.. שיר סיפרה שהיא שבע שנים בטיפול, ואני התחלתי זה עתה את השנה השביעית. הסביבה אומרת שאני נראית פורחת. הפרעות האכילה קטנו למימדי קטקטים. וכשאני מרגישה אין כזה איום אני כבר לא מתעקשת להישאר בו. לפעמים כן. אבל מספיקה פגישה אחת או שניים לאזן אותי. פעם אמרו לי שאחרי כמה שנים זה מתמלא. אני חושבת שזה לא מאוד מדוייק. מה שכן, אני חושבת שחייבים לדחוף לעבר היש. לתת לנו להיות בכל-כך אין הזה , לבד עד שנקבל החלטה אמיצה: להילחם. אתה נורא רגיש אודי, ואני יודעת שבכלל לא התכוונת "לסלק" את שיר מכאן. ואני יודעת ששיר באמת ובתמים מאמינה שהיא מפלצת. אבל ממרחק הזמן, אני יודעת שהיש חודר לבסוף לליבות ה"אין". אני הייתי שם, עודני שם לעיתים. אינני מתווכחת עם המקצועיות שלך אודי, כלל לא. אני רק מספרת לך את נקודת מבטי שלי. אני חושבת שלפעמים, המקום -מקום -מקום הזה רק מוליד צמא גדול יותר. וצריך לדבר על הצימאון ועל כך שהרוויה באה רק בלגימות קטנות. זה לא פייר, נכון. אבל.. כך קרה . אז אפשר לשנות. אני חושבת ששיר מרגישה אין כי היא הייתה רוצה משהו שהמטפלת שלה לא יכולה לתת לה. ממש כשם שאני רציתי אמא ולא מטפלת. ופעם כשבכיתי וצעקתי שאם היא אוהבת אותי שתהיה אמא שלי, היא ענתה בדמעות משלה :"מתוקה, לא כולם גדלים בהנקה, חלקנו גדלים עם מטרנה. ואת יודעת מה? אין הבדל בהתפתחות..." ולאט לאט הבנתי. זה מה שיש לי. רק זה. זה כל-כך מעט. אני מבכה את זה הרבה . כמה הייתי נותנת כדי שיהיה אחרת.. אבל אין , וזה מה שיש, וזה גם טוב. שיר, אני יודעת היכן את. אני איתך. הייתי במקום משל עצמי כזה. אלה הכלים שיש בידייך. ובסופו של היום- המטפלת שלך היא אישה טובה. היא נלחמה עלייך, היא איתך 7 (!) שנים... וזה מה שחשוב. מבינה את האין, או-הו כמה מבינה. אבל שיר, לכי ותדברי על האין שלך. אל תעשי אותו. לא מזמן שרתי לה שיר. הנה, אני שרה גם לכם- אודי ושיר: "לי לא אכפת, לי דווקא די נעים לשיר באוזניכם את השירים הכי גרועים ולהתייצב בפני האלוהים עם שתי גומות של חן ועם שישה מיתרים קרועים..." היא ניגבה דמעה. ואמרה שהתחיל הטיפול. וגם אני ויתרתי. יותר מפעם אחת. אודי, מה אתה חושב? ואת שיר? לי-אורי.

אני אשמח אם תישארי. אני חושבת שכל מי שבא לכאן לא מחפש שיבדרו אותו, או שיביאו רק חוויות שמחות ומתוקות עטופות בסרט. אני יכולה לדבר רק בשם עצמי אבל כל "אין" שלך לא מעיק ולא מתסכל אותי. אני רק עצובה בשבילך על האין שבך. אני לא מרגישה שאת היא "האין" ולכן לא נראה שיש מישהו שלא ירצה בך כאן (מה גם שאת מביאה גם הרבה דברים מקסימים ויפים אבל זה להודעה אחרת) . אני חושבת שתגובות מהסוג שאת מרגישה שמגרשות אותך, אולי מנסות גם אם ללא הצלחה, לעזור לך לגרש את האין שבך. זה אולי נראה לך דומה אבל בעיני זה מאד מאד שונה. אני מאד מקווה שתישארי י.

מצטערת שלא נמצאת כאן יותר בשבילך. (אני בקושי בשבילי) כמובן שקוראת הודעותייך ולעיתים לא מגיבה , כי כבר נראה לי ברור לי ולך שאת "אחות ליבי" (אגב יש ספר כזה ומומלץ) וכל תגובה שלי רק תחזור על עצמה.. אבל אולי זה לא נכון לחשוב כך ולנהוג כך.. וגם .. קצת אזלו לי הכוחות לאחרונה עם כל תקווה שמסתיימת במפח נפש (לאחרונה בעניין התרופות). וברור .. אבל אומר זאת שוב.. שאת חשובה לי כאן . שמרי על עצמך!