אין

זה כנראה באמת נגמר. היא העיפה אותי מהטיפול. כמעט שבע שנים יחד. ואתמול זה נגמר בעשר דקות. ככה מסיימים טיפול? ועוד אחד שנמשך שנים? איך אני אמורה להרגיש אם אתמול היא עשתה את כל מה שהיא מנסה ללמד אותי לא לעשות? לא רציתי ללכת אתמול, ידעתי שתהיה פגישה קשה והשארתי לה הודעה שעדיף שלא נפגש. אבל כמו תמיד היא השאירה לי הודעה שזה כן נכון להיפגש ושהיא תחכה לי. אז הלכתי. בטיפשותי הרבה הלכתי. ואז היא שאלה, אם אני באמת מאמינה שלא אכפת לה ממני ושהיא עושה איתי מאבקי כח. ואני שתקתי. כי באמת הרגשתי כל השבוע הזה שלא אכפת לה ועם כל מה שקרה בזמן האחרון, גם הרגשתי שיש לא מעט מאבקי כח. ואז היא אמרה שאו שאני אומרת שזה רק משהו שהוא לא באמת אלא רק מרגיש לי ושאני מסוגלת לקחת מזה מרחק ואז נוכל לעבוד. או שאם אני באמת חושבת שלא אכפת לה ממני וכו', אז אין טעם להמשיך ו- זהו. ככה היא אמרה. זהו. אז היה -זהו. היא כמובן אמרה שאני חייבת עזרה, אפילו תרופתית. אבל זה לא יהיה איתה. וזהו. והיא פתחה את הדלת ואני הלכתי. ככה אחרי עשר דקות של פגישה בשבוע הכי קשה שהיה לי. אלפי פעמים הגשתי לה על מגש של כסף אינספור אפשרויות להעיף אותי. אבל היא בחרה בשבוע שבו סף הרגישות והפגיעות שלי היו מהגבוהים ביותר. שבוע בו הבדידות היתה קשה ומורגשת מאוד. שבוע בו לא האמנתי לכל העולם ואשתו. והיא ידעה את כל אלה. ידעה ובכל זאת הציבה לי מין אולטימטום שכזה. פתאום היא זאת שמכניסה אותנו לפינה. פינה שהיא תמיד כועסת עלי שאני מכניסה אותנו. פתאום היא זאת שיש לה רק שחור ולבן ואין לה אפשרויות נוספות. פתאום זאת היא שמעיפה אותי מהטיפול. היא פשוט העיפה אותי. אחרי כמעט שבע שנים ביחד. ככה בתוך עשר דקות. פשוט העיפה אותי. אפילו שלום לא אמרנו. אף מילה. הדלת נפתחה ואני הלכתי. מה אני אמורה לעשות עכשיו? איך אני אמורה להרגיש? כי מלבד זה שהמפלצת תפסה כל מקום בתוכי, היא אתמול אישרה את כל מה שחשבתי במשך כל החיים שלי ובמשך שבע שנים היא ניסתה לשלול וללמד אותי אחרת. היא אישרה שאני מפלצת בלתי אפשרית. הפרעת אישיות גבולית שאף אחד לא מסוגל להתמודד איתה. שאף בן אדם נורמלי לא מסוגל להיות איתה בקשר, לסבול אותה, לטפל בה. אני מפלצת. ענקית. מפחידה. שכולם שונאים אותה. אפילו זאת שהצליחה לסבול אותה כמעט שבע שנים, אפילו היא הרימה ידיים. אני מקרה אבוד. לגמרי. מקרה אבוד. אף אחד אף פעם לא יוכל לטפל בי. לסבול אותי. להתמודד איתי. אף אחד בעולם לא יצליח. אני מפלצת אבודה. בלי שום עתיד. בלי שום דבר. מפלצת.

זהו.אין יותר.אם זאת לא היא אז אף אחד. נגמר לי מהכל. אחרי כתשע שנים של טיפול (כולל טיפול אחר קודם) אני מרימה ידיים. ואתה יודע מה אני חושבת אודי? שגם אם שברתי וריסקתי אותה וגם אם היא לא יכולה יותר להתמודד ולהכיל אותי, לפחות שהיה לה אומץ להגיד את הדברים ולא להפיל אותם כאילו על משהו שאני כן או לא אומרת. כי האמת היא שרק לפני שבוע אמרתי לה בפירוש שאני יודעת שאכפת לה ממני ושאני יקרה לה ושהיא באמת אוהבת אותי (כן, אני טיפשה ומטומטמת). אז היא יודעת שיש (היה) בי חלק כזה. לדרוש ממני להוציא את המילים האלה בכח בזמן שאני מרגישה אחרת לגמרי בגלל המצב הנפשי והפיז בו הייתי- זה לא פייר, ועוד יותר לא פייר להציב את זה כאולטימטום. אבל היא הפסיכולוגית, היא הכחמה, היא היודעת. אז אם מבחינתה זהו, אז זהו. אני כבר לא יכולה להכיל את הפתטיות שלי. שיהיה זהו. ואיך שאתמודד ומה שיקרה- שיקרה. אולי אחרי כל הבכי ונסיון התמודדות כושל עם זה שהעיפה אותי,אולי אז תבוא המנוחה.