העליבות הזו

כשאמא שלי מתה חשבתי לי שהמוות הוא מאד לא הירואי: הוא כל כך פשוט, יום יומי, קורה בתוך החיים, במיטה, עד שגם אני עצמי רציתי להצטרף לאמא וללכת אליו - לפחות כך אדע מה היא מרגישה... ארבעה וחצי חדשים אחרי, הארוחות המשפחתיות נגועות בכאב, בחלל; תחושת החוסר שלה מגרדת את תחתית הלב. אנחנו אמנם בייחד, אבל ההתפוררות שלטת בכל. סבא שלי (אבא שלה) דועך ודועך מזה מספר שנים; הוא יושב לצדי כשאני מסיעה אותו לבית ההורים (עכשיו, בית אבא) וכל תנועותיו אומרות רפיון וחוסר כח. הוא לא זוכר שאמא מתה. הוא בדרך לקפוא- להיעלם בבועה של עצמו- ואני מגניבה מבט לעברו מדי כמה רגעים רק בשביל לבדוק שהוא לא מת כבר. העליבות הזו... עם סבתא דווקא אפשר לקשור שיחה באוטו - לפני הטררם של המשפוחה והאחיינים וארוחת החג. היא תמיד נראתה כל כך חזקה ובטוחה בעצמה - תמיד היתה בצד הנכון של הקרוסלה, בצד של אלה שיש להם; בשפה שלה זה: יש לי יופי, יש לי כסף, יש לי נסיעות לחו"ל, יש לי פרוות, וכן- יש לי גם את סבא. למרות השפה שלה, ולמרות שהשפה שלה (של הקריטריונים החיצוניים) העמידה אותי תמיד במקום של מי שאין לה, אני אוהבת אותה. אני שואלת אותה: "סבתא, למי את קשורה? מי משמעותי בחייך?". שלא כדרכה היא נענית: "אני חושבת שסבא - היא אומרת - סה"כ התחתנתי אתו בגיל 18, וההורים שלי - נו טוב, ההורים שלי זה מזמן, והם היו כל הזמן עם אחותי שהיתה חולה ואל אחי הם התייחסו כמו למלך, ואילו אליי...". אני כבר יודעת את זה, ובכל זאת נחמץ בי הלב לנוכח מילותיה, בעיקר בגלל שהדברים מסופרים, כתמיד, בקור רוח. "וסבתא - אני שואלת - מה עם הילדים?". הו, הילדים. "למי מהם את קשורה במיוחד? מי מהם עורר בך רגשות? עם מי הזדהית כשהוא בכה או נעלב או צחק?". סבתא לא יודעת לענות לי. היא אומרת שלא הזדהתה ולא נקשרה באופן מיוחד. כן, היא אוהבת אותם, הם הרי הילדים שלה, אבל לא- אני מבינה מדבריה - זה לא זה. סבתא לא אהבה את אמא. לא מספיק לפחות. אני יודעת זאת משחר ילדותי. אני נשמתי את זה וכאבתי את זה, אף שזה לא דובר. היא לא יכלה להרשות לעצמה לגעת ברגישות המופלגת של אמא שלי. עכשיו, כשאני שואלת אותה על הילדים, היא מוכנה לחשוב קצת, להתבונן על הדברים ולנסח. דמעות עולות בעיניה כשהיא אומרת: "אני לא יודעת למה זה ככה, אולי הייתי אגואיסטית...". אני נשנקת: לא חושבת שהיא היתה אגואיסטית, אבל יש לי ביד את ההכרה שלה בכך שלא אהבה, ויש לי ביד את הכאב ואת החרטה. רק עכשיו זה הגיע, ועם זה היא תלך לעולמה, מבלי שתוכל לתקן. העליבות הזו... אמא - שהמוות פשוט בא וחבט בה יום אחד - לא מתה מתוך עליבות. היא עשתה כברת דרך בחייה, ולמדה - למרות הכל - להיות אהובה (על ידינו) ולחיות עם עצמה בשלום. אוהבת היא תמיד היתה. היא לא היתה צריכה ללמוד. ואהבתה נפלאתה לי. המוות שלה לא היה הירואי - בכלל לא. אבל אני חושבת שהחיים קצת כן...

העליבות הזו פשוט מקסימה, היכולת שלך לדבר עם סבתא ולגרום לסבתא להביט אחורה ולהביט על עצמה ולהודות שזה לא זה, להעלות דמעות בעיניה...ואחרי הכל את מקבלת את סבתא כמו שהיא. ואמא שלך האוהבת למרות שלא קבלה אהבה, אני חושבת כמוך שזה מאוד הירואי, היא בוודאי הייתה אדם בעל כוחות נפלאים ולכן יכלה להפוך את ההעברה הבין דורית השלילית לחיובית. זה מאוד מרגש יפה ואופטימי למרות העצב ו"העליבות". תודה לך.

ליבי, מצטערת על התערבותי, במה שהפנית אולי רק לאודי. קראתי את ההודעה שלך, ודמעות עמדו בעיניי. המילים שכתבת נגעו כל-כך לליבי (אולי משם מקור השם שלך? ) אני סבורה שאמך, עליה השלום, הלכה בהיותה גאה על האהבה העצומה שהיא נטעה בתוכך, על היכולת הכנה והאמיתית להתבונן במעמקי הנפש, להבין, לאהוב וגם.. גם למחול. נדמה לי שגם אם אמך, הלכה מן העולם הזה ללא אפשרולת לתיקון מצד אמה, הרי שהיא תיקנה בעצמה לעצמה. וזוהי המורשת שהיא השאירה לך, בתה המיוחדת, ליבי. היא מצאה בעצמה תעצומות נפש לאהוב אותך באמת אנושית ונוגעת, ללא עליבות אלא באומץ וכנות ופשטות של אמא . יש לי כל-כך הרבה לומר, אבל אנחנו לא מכירות ואני מרגישה קצת חצופה להתערב כך בדברייך. רק רציתי להגיד שאת נוגעת ללב, שאין בך שמץ עליבות אלא פריחה עוצרת נשימה. אשרי האם, שילדה ליבי כזאת. הלוואי שתמצאי את הכוחות שהיו לה, לאמך לתקן לעצמך את תחושתייך. אמך הלכה כשהייתה מסוגלת לאהוב. תאהבי אותה גם את על מה שהיה לה ועל מה שלא. ואת תקני עבורה. ליבי איתך, ליבי. ליאור