היה היו פעם גבולות

אודי... מה שלומך? מתארת לעצמי שזו כבר תהיה הודעה לתחילת השבוע. זה בסדר לי. אפילו לא יודעת אם נכון להעלות אותה; כלומר - יש המון דברים לכתוב, אבל גם חשש להסגיר יותר מדי מידע. ואני לא ממש במצב של סינון אקטיבי. הפילטר די סתום. אודי, זוכר שבפעם האחרונה שכתבתי פה היתה התלבטות קשה מנשוא, האם להמשיך את ועם הטיפול, או שהגיע הזמן להפסיק? באמת להפסיק, משום שהוא יותר מזיק ממועיל? וכתבתי גם שהיא לא ממש עוזרת לנווט את השיחה ולא תורמת לקבלת ההחלטה, למרות שברור לי שההחלטה היא שלי. עם הזמן הבנתי שזה אבוד - היה לי ברור שלבד לא אוכל להיגמל, והיא?... מכורה כבדה יותר ממני. גם אם היה נכון להפסיק, והיו שלבים בדרך שנראה, שלשם זה הולך, הטיפול לא הסתיים. אבל... אודי, זה כבר לא ממש טיפול. כל הגבולות נחצו בתקופה הזו. על-פניו אין לי סיבה להתלונן. עם הרעיון שלפעמים יש שותף שלישי לפגישות אני משלימה בשמחה - אני ביקשתי שהחתול שלה יצטרף :) מאז ומעולם קל לי עם בעלי חיים, ולהם יש גם אינטראקציות מוצלחות איתי (וסליחה אם זה נשמע שחצני). אבל מאידך, בעקבות ההתנהגות של החתול שלה איתי, היא חוזרת ואומרת ש"אין ספק שעכשיו התקבלת למשפחה. עם אף-אחד הוא לא מתנהג ככה, חוץ מאשר עם המשפחה! אפילו לא עם המשפחה המורחבת או חברים, שכן מנסים להתחבב עליו". שוב התהפך :) במקום שאני 'אשתמש' בחתול ככלי טיפולי, היא עושה את זה. ואני לא מדמיינת. היא לא תתן לי ללכת. בכל מחיר. לא יודעת אם זה אמור לתת הרגשה טובה או של כלא. מישהו שאל פה, בעבר, שאלה על אנשים שאוהבים כלבים ומה זה אומר עליהם (או משהו כזה). עניתי לו, וציינתי שבין היתר אני עובדת גם עם כלבים. אם להרחיב קצת, אז אני פעילה באחת משלל העמותות שקיימות בארץ, ומקדישות עצמן למען בעלי חיים. לא חשוב איזו, אבל כן חשוב (לי) להדגיש, שמדובר בעמותה שאינה ממיתה. אחרת לא הייתי שורדת שם כל כך הרבה שנים. אודי - כחלק ממאמציה לשמר אותי בחיקה, היא באה לבקר אצלנו. בתיאום איתי כמובן. בפעם הראשונה לבד. בפעם השניה עם הבת שלה, במהלך אירוע שערכנו לאחרונה בכלביה. גם זה היה בתיאום איתי ובידיעתי. והיא ניסתה לשדך גורה "שלנו" לאחותה. וביום האימוץ המיועד זה התבטל, משום שאחותה התחרטה (היא לא הפסיקה להתנצל בפניי, למרות שאנחנו מעדיפים אנשים שמתחרטים לפני, ולא אחרי)... את הפקדון שילמתי מכספי (היא החזירה לי יום למחרת). והפגישות? מיליוני דיבורים על כלבים, חתולים ומה שביניהם. על העבודה שלי (תקופה נוראית גם שם). מצבי הבריאותי שנדפק גם הוא, בעקבות הסטרס המתמשך. ומצבי הנפשי, שנמחק לו לאיטו? נזנח לו לאיטו. פה ושם הנושא העולה, ואיכשהו ננטש. אני מעורבת בהרבה דברים שמתרחשים אצלה במשפחה (דברים שהיא מספרת כמובן), פגשתי את הבת שלה, הפכתי ליועצת שלה בענייני בעלי חיים... ורק שאלת המשך הטיפול נעלמה מהאופק. כמוני בעצם. ו... נדמה שבעצם אין לי על מה להתלונן. רק שאני ממשיכה לשלם על כל זה. לשלם בכל מובן אפשרי. אי-אפשר עם ואי-אפשר בלי. אודי, אתה חושב שיכול לצאת מזה משהו בכלל? מה היא בשבילי בעצם?... כבר לא "מטפלת" במובן ה... פסיכולוגי-נקי של המילה. אולי אני צריכה לשאול גם אותה. אני לא יודעת. מתנצלת על ההודעה הארוכה והמבלבלת אחרי כל כך הרבה זמן... זה הלך והצטבר, ביחד עם עוד כל מיני דברים אחרים. מניחה שאין ממש תשובה, אבל כבר הייתי חייבת לפרוק הכל במקום חיצוני. תודה על ההקשבה הוירטואלית. TM.