איפה הגבול?
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
הזדהתי מאד עם השאלה למטה על חיוב החשיפה. וגם לי יש ספקות נוראים בכך. 1. כתבת שבעבר היה צריך לומר הכל ללא סינון. והיום זה שונה. האם זה גם יעיל באותו מידה? 2. ולגבי, אני לא מוצאת את מקומי- אם המטפלת שואלת שאלות חושפות מידי, זה מרתיח אותי.איך היא מעיזה? ולא נראה לי הגיוני השאלות, כי היא אדם זר ומבחוץ לחלוטין.(למרות שאני כבר כשנה אצלה, לא התרגלתי.) אבל גם אם לא חשפתי את הטרדות העמוקות שבגללם שלמתי, אני רותחת על הכסף שבזבזתי.ולא דברתי על העיקר ולא יוצא כלום (כבר שנה). ואני לא מצליחה למצוא את הדרך.מה עושים? הקונפליקט תקע אותי וכבר עזבתי את הטיפול.ואני אכולה. יש מוצא?
שלום, 1. עקרונית, ככל שיש יותר נכונות להיות אמיתיים באופן מלא - זה טוב יותר ויעיל יותר. ההבדל מבעבר הוא שבימי פרויד היתה אמונה נאיבית שניתן "להגיד הכל" והיום יודעים שתמיד נשאר חלק סמוי שצופה ומסנן. בכל מקרה - כנראה שזו הבעיה או אחת הבעיות המרכזיות (ואכן - הטיפול לא שרד). 2. זו אכן דילמה, או יותר נכון - קונפליקט. אין כאן דרכי קיצור. יש לנוע בין שתי האפשרויות (חשיפה והשמרות) עד שהמטוטלת מתאזנת. 3. המוצא - לחזור לטיפול מתוך מוכנות להתמודד עם הקונפליקט הזה בדיוק. אודי
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
