אין

שלום אודי הרבה זמן לא הייתי כאן (קראתי, אבל לא כתבתי..) חלק מהזמן בגלל שהפורום פשוט החליט לא לקבל את השם משתמש והסיסמא שלי. כתב לי שיש שגיאה. ואני כמובן לקחתי את זה באופן אישי.. אף אחד לא רוצה אותי, אף אחד לא יכולה לסבול אותי, אף אחד לא יכול להכיל אותי. אפילו לא הפורום הזה. וגם היא.. יצאה לחופשה שלה.. עזבה אותי לבד. המפלצת, הפרעת אישיות גבולית, ילדה קטנה, ועוד כמה.. כולם ביחד בתוך גוף אחד. והיא איננה. היא היתה צריכה לנוח ממני. להתרחק. לחסום אותי. כמו שהפורום חסם. כמו שכולם עושים לי מתישהו. האמת שלרוב אנשים פשוט הולכים ולא חוזרים, פשוט נעלמים. איכשהו יאמר לזכותה שדווקא שנים היא בסוף חזרה. עד עכשיו לא ברור לי למה ואיך. אבל מה שכן ברור לי שתמיד קיימת האופציה שהיא לא תחזור. כמו כל השאר. אני לא באמת יודעת מה אני מנסה להגיד. כואב לי נורא. ובודד לי הכי בעולם, כי האדם היחיד שהצליח לסבול אותי, גם איננו עכשיו.והימים לא באמת עוברים. (עוברים,אבל לא מספיק מהר). אני שונאת להיות גבולית. שונאת להיות. שונאת אותי. זה מה שנשאר ממני כשאני לבד. הגבולית. והמפלצת. וילדה קטנה וטיפשה שאחראית על רוב (אם לא כל) החיים הדפוקים שלי. אני רוצה למות. כל כך רוצה למות. חושבת על זה. כל הזמן. הראש לא מפסיק לעבוד. יודעת שהיא לא אוהבת כשאני פוגעת בעצמי, יודעת שהיא לא אוהבת כשאני מנסה למות. יודעת גם שלא מגיע לה לדעת מה קורה לי בימים שהיא איננה. סליחה על כל המגילה רוצה למות. רוצה לקחת חופש מעצמי. לא רק לאחרים מותר להתרחק ממני ולהיעלם לי. אולי גם לי מותר, הכי מותר לי, לקחת חופש מעצמי. חופש לעולם.