ואם כבר לא רואים אור בקצה המנהרה?

שלום אודי, מה שלומך? מזמן א כתבתי. אני קוראת פה כמעט כל יום, אבל משתדלת לא לכתוב. לא יודעת אפילו למה. אולי כי אנירוצה להאמין שאינ חזקה מספיק ויכולה גם לבד. אבל.. מה קורה אם אפילו אני - שיא האופטימיות, שכולם אומרים תמיד שכשקשה להם - הם תמיד חושבים מה אני היתי אומרת, ואיך אני הייתי מוצאת את קרן האור - מאבדת את התקווה? מה קורה שממש ממש רוצים למות. כי הצרות רק הולכות ומציפות? ועוד אסון רודף אסון, ועוד צרה באה אחריו, ועוד קושי, ועוד מהמור,ה והמהמורות עולות ועולות על גדותיהן והופכות להר, והר לתל, וכבר לא רואיםאת השכבה המקורית ואת מה שעורר את המהומה הראשונית. ומה אם כל מה שאני רוצה עכשיוזה למצוא איזו מערה להתחבא בה לחודש-חודשיים? ומה אם אני כל כך כל כך לבד? מי מחבק את מי שהוא כל כך לבד? (וזה לא שאין לי חברים, ישלי הרב,ה ויש לי גם משפחה שאני מניחה שאם אצטרך - תהיה שם, אבל.. עדיין, עם הבעיות האמתיות - אני כל כך לבד...) והמטפלת - ובכן, היא בסדר, עקרונית, אבל אינ ל א בטוחה שהיא יודעת להגיש לי עזרה. אפילו אני לא יודעת להגיש לי אותה. ואולי זה בכלל מיותר כל העניין הזהשל טיפול? ואולי אני סתם מבזבזת כסף שאין לי? ואולי אני כל כך מבולבלת שאני כבר לא יודעת מה נכון ומה לא? אודי, עייפתי. כל כך עייפתי. מסתכלת על בנות הגיל שלי- וכולן עסוקות בלגדל ילדים ולהקים משפחה, ואני.. במה אני עסוקה? עוד תאונה, עוד פציעה, עוד בירוקרטיה מיותרת עם ביטוח לאומי, משרדי ממשלה כל מיני דברים אחרים מיותרים... ממש כמו זקנה. ומתי אני אקים את הקן שלי? ומי בכלל ירצה להקים איתי קן?

חיבוק מהלב יקירה. כבר לא בגילך אבל כל כך מבינה אותך.