אודי..

אני מרגישה זרה בעצמי . אני מרגישה שאני מתפוגגת. קשה לי .מאוד. ויש בי כמיהה חזקה לבקש ממך משו , מסכים? אודי מסכים לאשר לי את קיומי?.. אני לא מרגישה את עצמי . אני נאבדת . יש לי מחשבות שקופצות ומשתוללות ולא נותנות מנוח . ולא באלי להיות עם כל המחשבות האיומות האלה שבי לבד. אפילו לא עם הפנטזיות לממש אותם. לא באלי עם הדמעות האלה שמרטיבות את כולי. ולא בא לי להיות עם הכאב הנוראי שלא מפסיק בחלק גוף התחתון בגלל הזכרונות. ובעיקר , לא באלי להיות עם היאוש החזק שנמצא בי בתקופה הזו , היאוש הזה שאי אפשר לדבר אותו מבלי שילחצו מבלי שיבהלו ממני , ואני רואה את בעלי .. והילד הקטן .. את האיש הטוב שמטפל ביח בנאמנות מקצועיות ומסירות , .. את החברות הקרובות , ואני רואה את המבט הזה שיש לכולם בעיניים , ויודעת שאכאיב להם .. שהם יהיו ככ עצובים..בגללי , שהבעייה לא תעלם אם אני יעלם .. ואני מנסה .. מנסה להחזיק , מנסה להיות פה אודי , על ידך , להאחז בעוגן שהמקום הזה היה מציע לי לא מעט פעמים, מקום שהיה שומר עלי בימים כאלה , אז אולי אם אחשוב פה על ידך בקול או גם בשקט את כל המחשבות המפחידות האלה , אולי .. אם תתן לי מקום ולא תבהל ממני .. אז זה גם יחלוף? אני לא באמת רוצה למות. אני רק רוצה שכאב יפסק. אודי תהייה פה . בבקשה.