אולי בכל זאת איזו תובנה?
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
הי אודי מה שלומך? לא כתבתי כאן מזמן, קיוויתי שאני מצליחה להמשיך ללכת לבד, בלי לשאול שאלות שאין לי עליהן תשובות, אבל מסתבר שזה לא פשוט. אני תוהה - לי, משום מה, חשובות מאוד ה"הגדרות". אני מרגישה צורך לדעת אם המטפל שלי חושב שאני "בדיכאון" או "בניתוק רגשי" או בכל עניין פתולוגי אחר. המטפל חושב שזה לא ממש משמעותי. ושאין עניין בהגדרת השמות והכותרות הוא גם חושב שאני מתישה את עצמי במחשבות ולא מאשפרת לעצמי להרפות. למה זה כל כך חשוב לי איך "קוראים לזה", למה שיש לי ושאני חווה? האם יש מצב שבו מטפל לא מסוגל לתת שם למה שהוא רואה? האם יכול להיות שמטפל אומר שהוא לא בטוח עד הסוף במה שהוא רואה/שומע/מבין? שהוא ל אמבין עד הסוף את הדברים שאני אומרת/חושבת? וחשוב מכל - האם יש דרך (התנהגותית או אחרת) שבעזרתה אפשר להגיע לשלב של להפסיק לחשוב? להרפות? משהו טכני כזה, כמו לחיצת כפתור שמביאה למצב הזה? מתנצלת על אורך השאלה, אבל אודה לך מאוד אם תצליח לפזר לי מעט את הערפל. תודה
הי עוד הולכת, לעתים - לא להבין עד הסוף זו העמדה הנכונה והמועדפת עבור המטפל, בניגד לעמדה היודעת והמגדירה שאת מחפשת. היום חזרתי ממפגש סיום השנה של התכנית לפסיכותרפיה (שאני חלק מהצוות שלה), ובשיחת המשוב העלו תלמידים (כולם אנשי טיפול מוסמכים, הלומדים לימודי המשך) שאלה דומה...ככל שלומדים יותר, ככל שמבינים יותר - מתגבשת העמדה שלא צריך למהר ולהגדיר, ושעדיף לאפשר לדברים להתהוות לאט ובקצב שלהם. לשחק, קורא לזה ויניקוט... אודי
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
