בטח חסרות לי מילים

אודי, שוב אני... מקווה שלא מציקה לך... אודי, למה היא מתחמקת מלעזור לי להבין מה קורה?... אני יודעת שאני צריכה להחליט מה עכשיו; אם אני ממשיכה עם הטיפול או לא. היא לא יכולה להחליט בשבילי, במקומי. אבל למה, למרות שהתחלנו לדבר על זה ביוזמתי (והיא אמרה שגם לה יש ספקות משלה באשר להמשכיות), היא מסיטה את הנושא שוב ושוב למקומות אחרים?... ואני משתדלת לגלות סבלנות ואורך רוח, מתוך ציפיה שהסטיות הללו מן הנושא בעצם קשורות לעניין בצורה כזו או אחרת. עד שאני מגלה שהנה כמעט וחלפה לה פגישה שלמה כאילו שאני לא נטרפת מבפנים בסוגיה בוערת כל כך, ו"עניינים כרגיל". אמור להיות איזשהו היגיון או תהליך טיפולי כלשהו מאחורי אי-הרצון הזה להתעמת עם הנושא? הרי זה לא שלי קל עם זה. היפך הוא הנכון. ובכל זאת, אחרי כמה חודשים מייגעים, החלטתי לפתוח את הקלפים ולהביא את העניין למקומו הנכון. והמשפט שבכותרת? שייך לפה: "בטח חסרות לי מילים אני לא מובן לא מוגן היא לא יכולה לראות זה לבן על לבן אז אי אפשר עד כאן" תודה אודי וסופ"ש נעים, TM.