אאאאאאא...
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
מרגישה צורך לצעוק. אודי, אני לא יודעת מה לעשות. אני בטיפול דינמי כבר 5 חודשים עקב חרדה , לאחר תאונת דרכים. לא רואה התקדמות. אבל לא יודעת מה לעשות. אני אמורה להרגיש בהתקדמות כלשהיא? אני חושבת שאני לא מצליחה לחשוף את עצמי בטיפול. גם אחרי 5 חודשים. לאחר כל מפגש, עוד לפני שאני מספיקה להגיע לרכב, אני מוצאת את עצמי בוכה. לעולם לא בכיתי במהלך מפגש, האם זה מעיד על משהו? השיחות הן סתמיות, אני לא מצליחה להביע את עצמי, או שאולי אני לא רוצה... היום לדוגמה, לקראת הסוף, ציינתי בפניו שאין לי כח ושאני מיואשת(עבורי זו התקדמות) , כמעט והייתי על סף דמעות ולפתע הוא אמר, 'טוב, נפגש בפעם הבאה'. מה זה החוסר טאקט הזה?! די, אין לי כח יותר למה אני
שלום פראני, כל זמן שלא תשתפי, ולו במה שכתבת כאן - מובטח לך שהשיחות יהיו סתמיות, כי את בעצם לא מביאה את עצמך לטיפול. את עושה את הטיפול בדרך החוצה, ליד הרכב. מן הסתם - זה לא בדיוק מאפשר עבודה יעילה. הדפיסי את הודעתך ואת תשובתי - והביאי לפגישה הבאה. זה יכול לקדם את פתיחתו של המחסום שלך. אודי
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
