בלאגן

אני מסוחררת מרגשות סותרים מטיפול. מצד 1 אני לפעמים נהנת ויוצאת בתחושה טובה. מצד 2 כשעובר הזמן ואני חושבת יותר, אני מגלה כוונות נסתרות ובודקת כל מעשה ואמירה בזכוכית מגדלת. ודי הרבה חשדנית - לצורה, למטרה ולמניפולציה שמתחבאת או לא.... (חושבת כמו-לכמה מטופלים, כבר אמרה את זה היום?...) ואני כ"כ רוצה לחוש יותר טוב ומשוחרר בטיפול אבל מבוהלת שהיא תצליח להוציא לפועל עלי, רעיונות שבעיני הזויים ומפחידים. ואני שוב רואה את הרע בה. ויוצרת חומת ביטחון. וזה קורה בעיקר כשעובר הזמן , כשהשבוע מתקדם, ואני חושבת הרבה, והטעם הרגשי מתפוגג. ואל תומר לי לומר לה. כבר דברנו ע"ז די. והותר. ואיאפשר יותר. אני רוצה להשתחרר מהמחנק של הבלאגן הטיפולי... אבל לא לשקר את המחשבות הכפרניות שבי. אלא להאמין בזה . מבפנים. (ואני יודעת שיצירת אמון זה תהליך איטי, הבעיה שאני כבר הרבה זמן, ודי תקועה) מה עושים?