שאלה של אמון

אודי שלום, ההחלטה אם להמשיך או לא היא לא רק שלי. יכולתי לקרוא את תגובתך ומיד לחוש מפויסת. קיוויתי מאוד להיות מפויסת. אבל איכשהו עצרתי. זה לא באמת הרגיע אותי. מאוד התחברתי למילים של אופיר. אם אתה לא יכול באמת לזהות אותי ולחוש אותי מתוך המילים אתה לא יכול גם לתת בי באמת אמון. האם את אותם דברים יכולת לומר גם לכל הגולשות הוותיקות האחרות- שאינך יכול לדעת בוודאות שהן מי שהן? לי אין כל ספק שכל אחת היא באמת מי שהיא. אי אפשר שלא לזהות אותן. אתכן. ואולי נעלבתי גם בשביל כל השאר שאתה יכול להאמין שהרעל בא מתוכנו ולא ממשהו חיצוני שהגיח לפה פתאום. ומה שבאמת היה חסר לי בתגובתך זו הבעת אמון. רפאים אני מאמין לך. כ"כ פשוט. ולא אמרת את זה. וזה הפתיע אותי בעיקר לאור העובדה שטענת שאת הטרול אתה כן מזהה ובכל זאת נותן לו מקום. ולכן היה משהו קצת פוליטי מדי ולא ממש מרגיע ומקרב במילים האלה ("אני לא יכול לדעת...", "את יכולה להיות את אבל..."). כי לתת מקום זה לא רק לאפשר פורמלית לגלוש פה אלא גם לתת הכרה לישות ותיקה שעומדת ממולך שאתה יודע שהיא זו מי שהיתה ולכך התכוונתי שאבד לי רצף המבט שלך. מה שעוד היה חסר לי בתגובתך האחרונה זו איזשהי התנצלות. לומר שאולי טעית. נפגעתי מהדרך שלך בתגובות קודמות לרמוז על קשר אפשרי ביני ובין ההרס ואני מסכימה עם מיקה שהיטיבה לתאר בדיוק את הסיבה למה האש כוונה בעיקר אלי. אני פשוט לא נזהרתי ושלחתי את עצמי אל התופת. רציתי בסך הכל לברך אותך בברכת חג שמח. זה הכל. עיתוי די לא מוצלח ואולי אפילו מטופש אבל היה לי חשוב לאור כל הארועים שהתרחשו סביב לומר לך בשעתו בכל זאת תודה מתוך הערכה כנה כי התקוממתי נגד חוסר ההגינות והתעתוע בעיקר כלפיך. זה היה נראה חשוב לי יותר מאשר לשמור על עצמי ולהתרחק מהמקום כמו האדם הסביר. אולי אני נאיבית, אולי בעלת אסטרטגיה ואורינטציה לקויות, אול סתם מתאבדת - אבל איכשהו סמכתי עליך כנראה שתדע לזהות את הברכה כברכה בקונטקסט הנכון ולא תביא כנגדה נזיפה חינוכית קשה ומאשימה שהרגשתי שלא היתה במקומה ולא בפרופורציות לתכנים שהבאתי. והעדר ההתנצלות כאילו הופך תגובה כזו אלי למשהו לגיטימי, כאילו זה יחס שאני אולי ראויה לו. חשת באימה שלי ובכל זאת לא ניחמת או הרגעת. והשאלה היא לא בהכרח אם אני מעונינת להמשיך לגלוש פה- אלא האם אתה באמת מעונין שאני אגלוש פה (כי הזמנה היא משהו כללי פורמלי לעומת 'רוצה/אשמח אם תשארי'). האם התמיכה שלך אלי בפורום תהיה באמת כנה, או רק זהירה, מסוייגת, טכנית ולא מתכוונת מתוך איזה אילוץ אתי, מחוסר ברירה. האם באמת תזהה את רפאים 'הנוכחית' כרפאים ה'קודמת'? כי כדי לזהות באמת את 'רפאים'-אותי- זה לא רק להאמין שהתכנים שהיא מביאה הם אותנטים, אלא זה גם לדעת שהיא לא מסוגלת להיות סוכנת כפולה, לשחק משחק חסר הגינות. ובלי התנאים האלה אין שום סיבה שאני אמשיך. שאנסה לשקם את האמון שנפגע. כי האמת היא סם החיים שלי וכנות היא כלי התקשורת היחידי כמעט שמפעיל אותי. ויכול להיות מאוד שכל הסיפור הנוכחי היה איזה טריגר מהעייפות שלך אלי עוד קודם מישות בהתדרדרות שמציירת אקדחים שיורים, וכותבת טקסטים מייאשים ארוכים ובלתי נגמרים על קוסמוסים מתכלים. יש כנראה רמות כאב שהמסך לא יכול עוד להכיל. אולי על זה הכעס. ולכן איך שאני רואה את הדברים העבודה לא צריכה להיות רק שלי. השינוי לא צריך לבוא רק ממני. כדי שהארוע כמו שאתה כותב יכנס לקונטקסט הנכון האינטגרציה צריכה להיות גם שלך אותי אחרת כל הזמן ארגיש שאתה זה שרואה אותי בצורה מפורקת ומתקשר עם איזה היבט בתוכי שאין לי שום קשר ממשי אליו. ואז זה באמת לא יהיה אמיתי. נשמע אולי חצוף מה שכתבתי ואני מניחה שזה בטח לא יוסיף לאמפתיה שלך אלי שממילא כנראה כבר אזלה. אבל מה לעשות. דברים מצערים קורים בלי שמצפים להם. ואני מודה שאני באמת בעמדת נחיתות מולך כי אתה הרי לא חייב לי כלום. אתה לא חייב לתת לי את השרות הזה, את המקום הזה. אין לך שום מחויבות, אחריות כלפי – ולכן עוד יותר מסובך לי בכלל להעביר ביקורת. כי מי אני בכלל? סתם גולשת אלמונית נואשת שצריכה רק להיות אסירת תודה ולהתנצל על החסדים הקטנים שהיא פוגשת בדרך. באיזו זכות אני בכלל דורשת משהו הרי אני אפילו לא נותנת שום דבר בתמורה...? ולכן זה עוד יותר מחזק את חוסר האונים ומבלבל כי אני לא יכולה באמת לדרוש או לבקש שום דבר. אני מאוד קטנה, בלתי נחשבת וחסרת זכויות בקונטקסט הזה. וכנראה שאחרי מכתב כזה לא יהיו לי עוד בכלל. כי ביקורת היא משהו לא מזמין אלא מרתיע. היא לא משהו שעושה חשק להושיט יד ולעזור. אבל האדם הבוגר שבי שמחובר קצת למציאות וחושב שמגיע לילדה הזו לשמור ולהגן על עצמה רואה שלמרות כל זאת נעשה פה משהו לא נכון והוא רוצה להביע את הקול הזה. יש לו זכות להביע את הזעקה הזו גם אם לא אמשיך לכתוב כאן יותר. כי הייתי חלק מהפורום הזה וחלק שנדמה לי כמיטיב שכאחרים גם אולי עזר להפוך את המקום הזה למה שהוא. פרור קטן ושולי אמנם בתוך השלם הזה אבל אולי בעל איזושהי חשיבות קלה. ותקן אותי אם אני טועה. ועוד משהו קטן נוסף... בנית פה קשר עם הישויות הוותיקות האלה על פני רצף של זמן. וזה אולי מה שהופך את כל העניין לפשוט פחות ממה שנדמה. אחרת יכולת בקלות לנשוף עלי רוח ולהעיף אותי לכל הרוחות. אבל אולי זה מה שתחליט לעשות בסוף. האם אודי אחרי כל המילים האלה אתה עדיין לא יכול לראות את הפנים שלי...? .. ^ אם כך, אין טעם יותר להמשיך. ובהזדמנות זו -תודה לכן ילדה אישה (שהתגעגעתי נורא והתרגשתי כל כך כל כך שבאת כך בשבילי...), מיקה, שרית, טימי (רפואה שלמה- יש לי עוד הרבה מה ללמוד ממך על כוחות ההתמודדות שלך...), במבי, נילי, סוריקטה (איה את...?), לילך, אופיר, שיר ואחרות על התמיכה והחיזוק והושטת היד, הרגשתי פחות מבודדת, פחות בחוץ. וגלי- שולחת לך המון כוחות להתמודד עם מה שבחוץ ובעיקר עם מה שבפנים. יכולתי להקדיש לכל אחת יריעה שלמה. מאחלת לכולכן שהאור יגע בכן. ממעמקי ומרחבי ליבי רפאים (וסליחה כרגיל על האורך, כותבת וכבר מצטערת על הכל)

הצטערתי מאוד על כל מה שכתבתי, איך העזתי ובאיזו זכות הפלגתי ככה במילותי אולי פשוט תמחק את הכל. אבל אני מודה לך מקרב לב על התגובה שלך. רק עכשיו הצצתי בה מרוב חשש שאולי 'תפגיז' אותי בחזרה. שאיבדתי את המקום הזה. שהשבת לי ברוך ובאמפתיה למרות ה'הפגזות' שלי. זה הפתיע. זה היה לי מאוד משמעותי. כמו איזה תיקון. שאולי אני לא כזו רעה. שאפשר לסבול אותי קצת. סליחה על כל הרגישות שלי והמהומות שחוללתי בגללה. אני כנראה באמת מתחילה לאבד שפיות. אני מאמינה לך שאתה מאמין לי. יש לי שוב פנים (: מעריכה המון (ואולי בגלל זה נפגעתי כ"כ) נתת לי שוב תקווה פתאום חשה שוב אני אדם אודי תודה תודה וזמן- אני אתן כי מתחילה להיות תנועה סליחה על שהנני כזו רפאים (מרגישה שאני נורא איומה אולי אני באמת איומה) ואודי- אתה דווקא כן סופרמן- אבל סופרמן אנושי...