אינטרסובייקטיביות ונעליים
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
אודי שלום, שאלת אותי כיצד אני משפיעה על כיצד אחרים חשים כלפי.זה מורכב. ביחסים בין אישיים רגילים אני מאוד טובה בכך.יש לי המון קשרים נורמטיביים וטובים ומעולם לא היתה לי בעיה עם זה. אני גם נמצאת בזוגיות 7 שנים וברוך השם זה עובד. אבל "איך שהוא" בקשר הטיפולי אני עושה הכל הפוך. גם כשאני יודעת שהמטפלת צריכה קצת מרחק התגובה שלי היא ללחוץ אותה יותר. גם כשאני יודעת שהיא עושה הכל ואפילו הולכת על ביצים כדי שלא אפגע, אני תמיד נפגעת, הרבה פעמים מדברים מאוד קטנים. אני יודעת שהתנהגויות קיצוניות שמלחיצות (כמו חיתוך) מעוררות דחייה, אבל איך שהוא אני תמיד עושה זאת כשאני רוצה קרבה. אני תלותית. אני נודניקית. אני רכיכה שנפגעת מכל שטות. אני בלתי נסבלת אפילו בעיני עצמי. אני גם מבינה את זה שכשאני מרגישה את הדברים, למרות שאני מצליחה לראות את החוויה ממקום אחר, אני עדיין מרגישה אותם והרגש משתלט ובעקבותיו ההתנהגות. מה אני צריכה לשנות? את הרמה הקוגניטיבית של הפרשנות? ניסיתי זה לא עובד... להשהות את ההתנהגות? גם זה לא עובד...הרגשות כל כך חזקים ואני לא יכולה שלא לפעול על פיהם... אני עובדת הרבה שנים במקצוע טיפולי עם ילדים ואני מכירה את החוויה מהכיוון השני- שהם מתדרדרים עוד ועוד וההתנהגויות שלהם רק מקצינות, ואני יןדעת שמה שהם רוצים זה שנמשיך לחבק אבל בפועל יש גבול ליכולת ההכלה ואנחנו שמים להם גבולות. ועכשיו אני באותו מצב וקשה לי כששמים לי גבול, לא קשה לי, אני לא יכולה לסבול את זה, זה מרגיש לי כמו דחייה. לגבי השיר- היו לי מגפיים, ממש טובות, אוסטרליות מעור קשיח, אבל כנראה שלמזג האוויר הישראלי זה לא מתאים... בטיפול ארוך וממושך הסכמתי להוריד אותן, אבל נשארתי יחפה, וזה כואב. איפה קונים סנדלים? לא רק הרגליים נפצעות, כבר כל הגוף פצוע ואני לא יכולה יותר! תודה אפרת
הי אפרת, נראה לי שאת חוזרת ומתארת את הצורך העצום ביראו אותך, שישימו אלייך לב, שידאגו לך, שיחשבו עלייך. הידיעה שיש לזה גם מחיר אינה מסייעת מאחר והצורך כל כך בסיסי וראשוני שהידיעה אינה מרגיעה אותו. והגבול שאמור לאפשר הכלה (כי הרי אין הכלה ללא מיכל מוגדר בגבולות) נחווה כדחיה ובלתי נסבל. וילדים זקוקים לגבולות. גם החיבוק הוא סוג של גבול ולעתים הגבלה. ולסיום - לא סנדלים, עדיין נעליים, ובכל זאת... http://www.youtube.com/watch?v=pkXdXo7J1Rc (שימי ללב לשורה הנדירה: "כן... לא..." ועוד כמה פנינים... אודי
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
