צדקתי!

לטוב ולרע- צדקתי! שנים של טיפולים... שאני מנסה להסביר למה אני מפלצת... שאני מנסה להסביר שמגיע לי למות..שנים...שהצד השנילא מצליח לקבל ולהבין את מה שלי ברור ברמה הקיומית, בלי שאוכל למצוא לו מילים...כמה שאני לא כמו כולם... שמשהו דפוק שם אצלי. שמגיע לי למות (אודי, נכון שלמפלצות מגיע למות?). ואחרי שנים של שיחות עם מומחי הנפש דווקא מרפואת הגוף מגיעה התשובה. צדקתי. כנראה שמצאו מחלה. יש בתוכי מפלצת (באמת) והיא תוקפת את הגוף שלי, גם היא יודעת שמגיע לו למות... והאירוני הוא שדווקא הפרידה מהמטפלת שהותירה אותי חבולה ופצועה, היא שהוציאה את המפלצת ממחבואה. הסטרס מהפרידה עורר את המפלצת ועכשיו אני יכולה לשאת בגאון את הידיעה: צדקתי. מגיע לי למות. ושוב שיר שנראה לא קשור. אבל מותר לי לא להיות אינטגרטיבית, כי יש שם מפלצת שמפרקת את הכל...שיר עצוב עצוב...על המטפלת ועלי http://www.youtube.com/watch?v=mdEaFsEx24c אם היא רק היתה יודעת...

רצית להיות צודקת? וסליחה על השאלה הלא ממש הוגנת הזו. לא, אני לא מתכוונת שרצית לחלות במשהו פיזי כדי לצעוק לעולם - I rest my case. ממש לא. בבקשה אל תביני את זה כך. אבל זה שאפשר להיות צודקת בכל מיני דרכים, כשרוצים בכך, זה לא סוד. אני יודעת, אני מצטיינת ב'צדק' מהסוג הזה. תראי, אגב, את "מפלצות בע"מ" של דיסני-פיקסר ותקבלי תשובה לשאלה ששאלת (את אודי) - למפלצות יש זכות קיום לגיטימית. בעיקר כאלה שרק חושבות שהן מפחידות, אפילו כשהן מנסות ומתאמצות להפחיד... כתבת "כנראה ש..." זה אומר? עדיין בבדיקות ובירורים? יש כיוון כללי כלשהו? שולחת לך מפה איחולי כיוון כללי שלילי למה שזה לא יהיה (אלא אם דווקא מצפים למשהו חיובי?). ומה שכתבת סותר לחלוטין... מחלות לא "רוצות" להרוג את הגוף, ולא "חושבות" שמגיע לא למות. למה? כי זה המקום שלהן לחיות בו, והרג של הגוף = התאבדות עבורן. כשהגוף מת, עבור המחלות זו תקלה מצערת. לכן נלחמים במחלות, כדי שלא לחלוק איתן את אותו גוף. זו לא שותפות מוצלחת. האם העובדה שכנראה חלית במשהו, היא הראיה האולטימטיבית שמגיע לך למות??? איך זה?...

הי טימי'לה מבולבל לי. יש איזו שמחה ב(אולי) להיות חולה. יש לזה כל מיני סיבות, אולי רציתי להיות צודקת כי נמאס לי שכולם אומרים לי שאני לא מפלצת (חבר'ה, תפתחו את העיניים, מה יש לכם?) ואני לא מפלצת חמודה מסרט של דיסני... אני הדבר האמיתי. ואולי רציתי להיות חולה כדי שהיא תהיה איתי. כדי שאני אוכל להיות שוב חלשה וקטנה ומטופלת. אולי גם מחלה של הגוף זה נחמד איפשהוא אחרי כל מחלות הנפש כי (כאילו) סופסוף יש משהו "אמיתי", שאנשים לא יכולים להגיד לי "תקחי את עצמך בידיים", עכשיו יש גושפנקא, מחלה גופנית היא מחלה אמיתית, שזה הרבה יותר שווה. אבל כמו שאת שומעת... עדיין מאד מבולבל... כן, עדיין בבדיקות ובירורים. אבל לא סותר בכלל. כי הכיוון הוא לא מחלה, משהו חיצוני שנכנס לגוף וצריך לדאוג שיצא, אלא שהגוף שלי עצמו התחיל לתקוף את עצמו. מערכת החיסון שלי מנסה להשמיד את כל האיברים הפנימיים (נחמד מצידה, לא?), אז תגידי לה שאין בזה היגיון ושאם היא תצליח במלאכה גם היא תושמד, אבל נראה לי שאצלי היא לא כל כך מקשיבה להיגיון. זה מה שהיה בעיקר קשה להפנמה במחלה הזאת שעדיין בבירורים, שאין רע מבחוץ, שהגוף שלי הוא הרע. הרע אצלי, הרע שלי, הרע הוא אני. וזו לא מחלה שעוברת. הגוף שלי לנצח ימשיך להלחם בעצמו. Self destruct. הגוף הזה ישמיד את עצמו בעוד 10, 9, 8.... אוף... כמה מלחמות. לא יודעת מאיפה זה נחת עלי… טוב, לפחות הפעם נארגן שיר רלוונטי: "סך הכל אני רוצה, לחיות את חיי בשקט. לא רוצה מלחמות, לא לא" (לאה שבת) אז שיהיה לנו שקט. ים של שקט. להתראות גלי

לאודי אתה צודק, מוות הוא חלק מהחיים, הוא טבעי. אבל אם לרגע מניחים בצד את הדיון על מה שטבעי, אפשר גם להסתכל על העולם דרך תיאוריות מוסריות, ואז בוודאי תסכים עימי שלא אני המצאתי את הקונספט של עונש המוות, של מוות לא רק כחלק מהחיים אלא גם כאמצעי הענשה בנסיבות חמורות ביותר. בטח אפילו אתה תצליח לחשוב על כמה דמויות בהיסטוריה, כל מיני מפלצות כאלו, שמי יודע ואולי הגיע להן למות. ואפרופו טבע, אני נזכרת שהאינסטינקט הטבעי שלי היה לשמור ממך מרחק. כתבתי בפורום אך אף פעם לא פניתי אליך, לא בשאלות, לא בבקשות תמיכה. ברוב תבונתך שמת לב לכך ודווקא בצורה שהייתה די נעימה עודדת להתקרב. כעת אני מתחרטת שלא הקשבתי לאיתותי הסכנה. גם אם הכוונה שלך היתה (אולי, מי יודע) טובה. קרי, שאקבל סיוע פסיכולוגי. דברייך היו ביקורתיים, נוקשים, קרים (כמעט כאילו צעקת: את חולת נפש ומגיע לך למות). תיארת אותי כסדיסטית מזוכיסטית, בחוסר רגישות, בהתחשב בכך שככל הנראה עומד לפניך אדם במצב פגיע. וגם הרבה יותר מכך, בחוסר ראייה של הקונטקסט הרחב, התחייסת נקודתית לדברי בלי לקשר לכך שאולי זו אחת מדרכי ההתמודדות הראשונות עם קבלת בשורה קשה ומטלטלת שדורשת התארגנות מחדש בכל הרמות. דרך התמודדות שלא מאפיינת את המצב הנפשי הכללי במרבית הזמן. ההודעה שלך לא רק שלא היתה אמפטית. היא היתה פוגענית, מעליבה, מכלילה וממוטטת. חבל. גלי

גלי יקרה מאחלת לך החלמה מהירה, מקווה שתילחמי במחלה ותוכלי לה ( בטוחה שאת יכולה ). אין אף אחד אף אחד שיכול לעזור לך עכשיו? בטח מפחיד וכואב לגלות פתאום שמשהו לא בסדר בגוף..אני כל כך מבינה את הכמיהה שלך שאדם אהוב יבין ויקבל ויהיה שם למרות הכל..אבל אם היא לא יכולה לעשות את זה - תהיי את בשביל עצמך האדם הזה, ותמצאי עוד מישהו ( מטפלת חדשה? חבר ? בן משפחה? ) שיהיה כוח עזר. שולחת לך חיבוק ארוך וגדול, כמו של דובוני אכפת לי אופיר

אופירוש'לה תודה. תודה רבה. איזה דובונית-אכפת-לי מקסימה את (ובכלל, כמה אני מתגעגעת אל אותם הדובונים, הם היו ממש מתוקים. פעם שלחתי למטפלת הראשונה מכתב בדואר על דף מכתבים של דובוני אכפת לי שבו אחד אומר לשני "שנהיה יחד לנצח נצחים"... נתתי לה קצת חומר לדבר על כמה אני לא מציאותית וילדותית ). יש כוח עזר... אני חושבת... ועוד לא לגמרי עיכלתי..וגם לא כל כך הבנתי אבל זה אולי חלקית בגלל שגם הרופאים עוד לא ממש הבינו אז מי אני שאבין... בינתיים (כרגיל) תנודות. בין עצב גדול (בעיקר עליה, שהיא לא איתי. עכשיו) לבין אפילו שמחה, משהו ברמה של משמעות חדשה... שדרך מקור הקושי החדש (כאילו שהיו חסרים לי מקורות קושי לפני כן, והנה אני מחפשת חדשים...) אני אצליח יותר למצות, לנצל, להעריך. מבולבל עדיין כל העניין. תודה. והרשי לי גם בעץ הזה לחזור ולומר כמה אני חושבת, ורוצה בשבילך שתהיה חוויה מתקנת איתו. שם. כמה אני שמחה בשבילך על ההזדמנות וכמה אני חוששת בו זמנית ממנה... רק טוב, גלי

מקווה שתוכלי להתגבר על המפלצת שבך.. באמת שמקווה - שתרגישי טוב יותר. מאחלת לך המונים של בריאות הנפש והגוף. שרית