פחד

יש לי אימה לפני הטיפול. מה יקרה הפעם. אני הולך רק להגשים מטרה.לא כי מבפנים טוב לי שם. מפחד מהתגובות של המטפל, אני מאוד חושש לומר את מה שחש,באמת, בפנים.החשיפה העמוקה והאמיתית, נורא מאימת.ולא תתכן כלל בעיני ובליבי.אני מעביר את הזמן אצל המטפל בדבורים סתמיים, ואני מרגיש אכול, על הזמן שבוזבז. איך המצב יכול להסתדר? (כמובן לומר למטפל על זה, זה לא אפשרות)

אני כ"כ במקום אחר. רגשית. שאני לא מרגיש רצון להתעמת במחשבה עם הפחד.ואני אסביר איך הגעתי למצב כזה: כי כשכן העזתי ונפתחתי- חשתי לא טוב שם. המטפל בקושי הבין ועבר למצוא מה לא טוב בי.ומה אני לא בסדר. וזה אחרי האומץ שלי.קבלתי ממנו תגובת זר לא קרובה ומכאיבה.מידי.בלי פופרציה לסבל שהעזתי לחשוף לו.הרגשתי שהוא חוקר על החידקים, לא עלי כבן אדם. ובהתחלה כן אמרתי מה שמפריע לי בטיפול, באותו רגע הוא שינה. אבל ממש לא יותר.ואני כבר מאוכזב. לעזוב? או יש משו חדש שעוד אפשרי כאן?ואם כן- איך במצב שלי?