שואה ומה שאנושי

יש לי בלגאן רציני בראש, אבל בכל זאת מנסה להגיד משהו.. אנשויות- ראיתי מעט מאוד בחיים שלי. בעיקר ראיתי, חוויתי, הרגשתי את האנשויות מצד המטפלת שלי. במשך השנים האלה שאני אצלה. א-אנשויות ורוע- ראיתי, חוויתי והרגשתי מהם הרבה מאוד בחיים שלי, בעיקר בפגיעות שעברתי מאז הייתי ילדה. אבל גם בכל המסביב שהיה ויש. אני מאוד פסימית- דבר שרכשתי כבר כשהייתי ילדה קטנה. כמעט תמיד אני מרגישה רע, מגעיל, כואב, מיואש - וכו'. ביום השואה, הכאב הוא עצום. גם הכאב הכללי, אבל גם האישי. החיבור לחלקים הכאובים, הפגועים, הקולחים עדיין דם - הוא עצום. אבל.. אבל לפעמים דווקא ביום הזה.. יש בי איזשהו חלק.. שקצת כועס עלי, אבל גם קצת מרגיע.. חלק שאומר לי ש.. תנסי לראות את הדברים קצת אחרת.. תראי מה אנשים עברו בשואה.. זה הרבה יותר גרוע ממה שעברתי בחיים שלי.. תראי מה אנשים שרדו ושורדים. איזה זכרונות, כאב, פחד.. איזו התמודדות היתה להם כל החיים שלהם.. ואם הם שרדו ואם הם עברו את כל הדברים הנוראים, הרי שעל אחת כמה וכמה, אני צריכה להיות מסוגלת להתמודד עם מה שאני עברתי... (ואז כמובן בא החלק שישר אומר לי לשתוק, למפלצת יש יותר מקום) סליחה, יצאה מגילה. ועוד אחת כזו שאני לא מסוגלת לקרוא שוב, כי אם אקרא מה כתבתי- אמחוק את הכל. ואנסה גם למחוק את עצמי. סליחה שיר

תודה. תודה ששאלת. באמת. אתמול בערב, לאחר שראיתי את הסרט "הלב האמיץ של אירנה סנדלר" (http://www.facebook.com/l.php?u=http%3A%2F%2Fyes.walla.co.il%2F%3Fw%3D1%2F7373%2F1661061&h=550e1878d8c8563717d8954e589e87f9) בכיתי. כאב ופחד עצום עלו בי. המון מחשבות. כל כך רציתי לשתף פה. אבל חששתי. להיות מעט חלשה. ככה זה, מן תקופה כזאת.. ועכשיו כששאלת, את מזמין אותי, ואין יותר טוב מזה. אפילו הלב שלי דופק עכשיו כשהוא קולט שסופסופ הוא יוכל לעשות מעט סדר בבלאגן, לשחרר. איזה כיף, אני מעט מתרגשת לקראת השיתוף שלי.. כי אני גם (ואולי בעצם) משתפת את עצמי.. מחשבותי מבולגנות מבולבלות ומוכלות (לרוב..). והרי הן; מוות. האם עובדת קיומו מגבירה את ערך החיים בעיני? האם יש חיים אחר החיים? מה יקרה אם לי זה יקרה ממש עוד מעט? היום אני פוחדת להפסיק לחיות, שלא כמו לפני שנה וקצת.. זהו סימן טוב שאני שמחה לגביו. במיוחד מכוון שיש בי היום את היכולת להתבונן בפחדים במחשבות ובהרהורים, זהו הצד השפוי שבתוך כל ה.. (אין לי מילים לתאר) הזה. איייי , הכיצד הייתי מתמודדת אילולי תכונה זאת.. . ? האם תכף תבוא עלינו שואה נוספת? כיצד אתמודד עם אובדן בית, אוכל, קרובים ואהובים ח"ו? כיצד אתמודד עם השפלה, זנות (אה?), רדיפה אין סופית, סכנת מוות תמידית מרחפת מעל ראשי, מחבוא, מרדף, סתר, קור, רעב ושוב - עוד אובדן. כיצד אתמודד עם כל חוסר הודאות, לכלוך, אי נוחות, אימה, חושך, כינים, צואה, ראבאק, נייר טואלט!! טוב, אני יודעת . פעם היו מנגבים עם עלים. והם נמצאים (כמעט) בכל מקום.. {אז את זה פתרנו... :O) } ואולי בכלל זאת תהיה מלחמה כימית.. ואם בכלל מלחמה , אולי יהיה לי הרבה יותר טוב אח"כ. אולי באמת. ובכלל, כבר זמן שאני עסוקה בפחד מלאבד את מה כל שיש לי. מאז שקלטתי שיש בי ערך לחיים. פתאום אכפת לי. וטוב לי שאכפת לי. זה מעורר בי מחשבות, מעודד התמודדות, בחינה, בדיקת כל הצדדים. ואולי בכלל אני עסוקה בפחד כהסחה, במקום לחיות את חיי עכשיו, כהווה. להנות ממנו ככה , איכשהו. את מה משרת הפחד הקיים בי. ומאידך, אמפטיה יש בי עבור רגש זה, שהרי הוא אנושי, הוא מה שישמור עלי , הוא אינסטינקט שמריח סכנה. ושוב עוברת בי המחשבה: "אולי הסכנה באמת קרבה.." אחח, אפילו עכשיו הפחד מפריע לי מלכתוב. איך זה שכולנו מזכירים בכזאת קלות וכובד ראש את יום השואה , את זכר אותם הנרצחים מביניהם הרבנים הדתיים, מבלי טיפת מחשבה (או, מה אני בעצם יודעת..) על זה שאנחנו בקושי יהודים היום.. ולא שאני מאמינה שמה שהציבור עשה מדרך התורה הוא מה שתואם את הדת היהודית עצמה... כי הרי אנשים מייטיבים להרוס, להחריב כל שמץ של יופי בכל דרך ע"י מוסר חיים מעוות ומלא נקיפות מצפון והחמרות למינהן שמפספסות לגמרי את העיר ומבליטות כל כך את הטפל... וזאת בעיה נוספת. בעיה גדולה ומשמעותית. אני באה מבית חרדי. אני לסבית. אני שמאלית, אני מופרעת אני כולי באחוזים הקטנים של האוכלוסיה. אני כל מה שלא הייתי (מודעת). ואם זאת, אני יותר מאמינה מאי פעם. האמונה שבי התחזקה עם העובדה והידיעה כי קודם לכל החלטה דתית ושכלית עלי להיות מוכלת נפשית, על ידי. אם אין אני לא מי לי. קודם כל דת או מחשבת מח למינה חייבת שתהיה בנו יכולת הכלה רגשית, יכולת לשקול בצורה אשר תיתן לנו מרחב להחליט שלא על סמך הלא מודע המוחלט כי עם על סמך הלב בשילוב מוחלט ומנצח של המוח והלב. בשיקול. ע"פ דרך האמצע. בבריאות. בהגיון. וכל אחד שלו הוא. כמובן. אני לא סובלת החלטות שנעשות בלי הבנה עמוקה שלהן. כנראה גם משום שאיפה שהוא עדין לא סלחתי (גם בלשון הווה) לעצמי על אותם רגעים של פזיזות אמפולסיוביות וחוסר מודעות ... משנה אם כן את הפאזה; קשה לי עם קושי אנושי. קשה לי. יותר נכון כואב לי. כואב לי שאנחנו מחליטים ללכת אחר דת כל שהיא כהגנה. כבריחה. כדי להרגיש שייך. כדי לא להתמודד עם העירוב שלנו. על כל המשתמע מכך. אומרים שהדת היא עבור אנשים המפחדים מגיהנום והאמונה היא עבור אנשים שכבר היו שם.. כך אני מרגישה במציאות שבי היום. אומרים גם ש love is a drug and you are a junkie.. אנחנו תלויים ונתלים בכל דבר שנותן לנו כח. מה עם הכח שאנחנו אמורים ויכולים למצוא פנימה, בתוכינו. לבד. האם אנחנו צריכים להגיע למצב של עיורם פיזי כדי למצוא את כוחות הנפש אשר בנו? ואולי בעצם אני מכינה את עצמי היום, נפשית, למה שעתיד להתרחש . הנה, שוב נתפסתי לקול המלקה שבי. זאת לא הכוונה שלי למרות שקל לי לגלוש לשם. מה לעשות? המורה מיסודי עדין יושבת לי על הצוואר.. זהו צד שקיים בי ואני מעדיפה להכיל אותו. להקשיב לו להיות איתו ולבחון אותו. ואולי גם לאמר אותו קצת אחרת; בריאות הנפש. מנסיון חיי המועט אני רואה כי כאשר יש לי בנפש בסיס איתן ויציב המקבל את כל הריגושים והגירויים החיצוניים, מעבד אותם.. {לפעמים גם מאבד (וגם זה בסדר...)} ופולט אותם החוצה חזרה ממקום נושם יותר, מבין, רגוע, process... התגובה שלנו לאתגרים המנטליים תהיה אחרת. לא עוד נתלה בדת ברכוש שלנו ובאנשים סביבינו את סיבת חיינו. קודם רוצה אני לדעת להיות אחת.. אח"כ שתיים, ואח"כ שלוש (ואפשר גם יותר..) כל המחשבות האלו סותרות בי. הידיעה כי טובים השניים מן האחד.. מה היא אומרת בהקשר הנ"ל? אני יודעת כי לפעמים יש צורך בה-מון אמפטיה ועזרה מבחוצ כדי לייצב את הנפש, כדי לגרום לנו להצליח ללכת ל ב ד. לא לפעמים בעצם. אלא תמיד ואפילו חייב. כך שאני אולי סותרת את עצמי. מוסיפה עוד נופך וגם קצת בלבול. {בניחותא, מיישמת את נפש האדם על נייר ;) } ומה עם "לא טוב היות האדם לבדו"..? מכאן שאנו כן צריכים תכנים חיצוניים בחיינו. במה אם כן משרת הדת את האנושות? - כדי ליצור מוסר? ערכים? מצפון? אשמה? ? ? ואיך אנו מעזים לבא שלמים כדי לייצג בגאווה ועצב את אלו שנספו בכזאת אכזריות, על שום היותר יהודים, כאשר אנו היום מרדנו בכל אימת היותינו יהודים. מה זה יהודי בכל מקרה? מה זה אומר? לאן זה אמור לקחת אותנו? באסה. כל אחד והאמת שלו. ומוטב שכך. סתם, זה המצפון שמדבר בי. יצא לי פה מבולבל בטירוף. ברגע זה אני מבינה כמה הבלבול שלי עצום. עלאק סדר אודי. עלאק. אה, ועד כמה אנחנו לא מעריכים את כל מה שיש לנו היום.. כמה הכל מובן מאליו עבורינו.. זה בסדר..? אני לא יודעת.. מה שכן, כיצד אפשר לדרוש מבן אדם לחיות בדור אחר אם הוא לא חלק ממנו? מה אם כן רע בלהתמסר לפינוק המטורף הזה של הדור שלנו..? לרף הגבוה, לצרכנות והקניות, לטמבלוויזיה המנוונת, למרדף אחר הגשמיות במקום למלא את החוסר הרגשי נפשי ורוחני.. לקיום הריק הזה... המוות מעורר בי מחשבות על החיים. בעיני, יש בי כמה משפטית שמשתחזים בי, שלא ענים לי על כל השאלות והבלבול שלי.. כי אם טיפה מרגיעים אותי... רצח זה נורא. טראומות זה נורא. להיות נרדף זה נורא. להלחם כל הזמן זה נורא. לפחד כל הזמן זה נורא. זה גם עצוב נורא... וכשהכל סותר בי זה אות חיים. זה הסימן הכי מובהק שאני מכירה. ואולי כל זאת כדי לעורר אותנו למחשבה. וגם כדי להכיל, גם את מה שלא מובן להכלה.. פשוט להיות... ועכשיו כשאני נושמת ומבובלת וגם קצת בא לי לבכות... (ווופ, כבר הרבה זמן שלא יצא ממני בכתב שצף כזה... ) אני עומדת פה לידך אודי, קצת גם מתפנה לשאול מה שלומך.. ולשמוע את דעתך.. על המחשבות הפחד והבלבול שלי.. התגעגעתי. החג היה כל כך עמוס. ולא שגרתי.. אין כמו לחזור לשגרה! היא שומרת עלי, עוטפת ומגנה.. איזה כיף שאני מבחינה בה, ומעריכה אותה כל כך.. קשה לי לאחל שלא יהיו עוד מלחמות כי זו דרכה של עולם... והאיחול עצמו הינו בריחה מן המציאות.. כי אם אוכל לברך אותנו ביכולת הכלה של כל המתרחש.. ואנשים כמוך כמוכם וכמו האנשים שאני מכירה בבית, על הדרך.... לעידוד חיבוק חיזוק ותמיכה. איפה שהוא קשה לי עם הצורך שלנו בשייכות משום שהרבה פעמים אנחנו משתמשים בשצורך זה בכדי להשתרך ולא להוביל, אני שוכחת לפעמים כי להיות שייך לא באמת אומר להיות חלש. ולהיות חלש לא באמת אומרת להיות חלש.. כי זהו חוזק להכיר בכך. אנחנו לא לגמרי לבד פה. אבל אנחנו לגמרי לבד. בסוף כולנו נמות, ואז יהיה עולם חדש. ובטוחני שגם הוא יהיה מענין. לילה מנוחה אנשים :) ותודה אודי, שאתה פה.. עד כה תמיד. ~נילי~

אודי, כשקראתי אתמול הודעה זו שלך,ניסיתי לחשוב..והדבר היחידי שהיה זה השיתוק !! הגוף והמוח היו משותקים.. לא הצלחתי לחשוב ..לא הצלחתי להרגיש כלום..היה שיתוק..הכל קפוא.. הייתי ממש קפואה... כשאני קוראת הודעה זו שלך היום אולי אני באותו מקום ??? מפחיד ,משתק לראות עד לאיזה קצוות מסוגלים להגיע בני אדם... חז"ל אומרים באיזה שהוא מקום :"כל המרחם על אכזרים, סופו להתאכזר על רחמנים"... ...והמקום של הסליחה...??? כשאנחנו סולחים..אנחנו משחררים את נפשנו...?? מותר לסלוח..?? ואולי בכדי שיהיה מותר לי לסלוח אני צריכה לקבל את רשותם של הקרובים שלי שנספו בשואה ?? מותר לי לחיות (במשמעות העמוקה של החיים..)כשהם מתים ?? ..ואולי כשאני סולחת להם (למפגעים )אני פוגעת בהם ?? (בקרובי ) ואולי גם בעצמי ?? כפי שקורה לי עם..ההוא שפגע בי ?? סולחת לו ופוגעת שוב ושוב בעצמי ??? ..ואולי זו לא סליחה אמיתית ??? ואולי מה שאני עושה זה ,פוגעת בעצמי שוב ושוב כשאני בעצם רוצה לפגוע בו ??? ..ואולי גם אני אהיה מסוגלת להגיע לכאלו קצוות של העדר אנושיות ??? כפי שהפוגעים הללו הגיעו ?? הרי גם הם ילדיהם של אדם וחוה ?? ..ואולי לקצוות אין סוף ?? פשוט שיתוק.. ..ואולי אם אקבל סוף סוף את עצמי גם עם המפלצתי שבי ,אתייחס אל עצמי בחמלה..ברוך ..בקבלה אמיתית..אולי אצליח שלא להגיע למצבים שיש בהם כאלו קצוות מפחידים..מאיימים כל כך ומשתקים??? וואוו אודי, הכל כל כך מפחיד...