אין

ניסיתי להתאפק מלכתוב, אבל- כשלתי. כמו כל דבר שאני עושה או רוצה לאחרונה. נכשלת בהכל. היתה פגישה קשה, קשה מידי. נראה שלאחרונה המשבר שנוצר רק הולך ומעמיק, ואין שום דרך לגשר. אני רואה הכל רק בשחור לבן, היא אומרת - אני יודעת. אבל לי יש סיבה או תירוץ או שניהם- יש לי אישיות דפוקה. מה הסיבה שלה לראיית הדברים בשחור לבן? היא אמורה להיות זו שמוצאת את שביל הביניים- ואולי שביל הזהב. אבל שבילים של זהב קיימים רק באגדות. שוב אמרתי לה שאני עוזבת את הטיפול. הפעם היה בזה משהו אחר מהפעמים הקודמות. הפעם משהו בי יודע שזה באמת הולך לסוף. לפגישה הבאה שכביכול אמורה להיות, אני יודעת שלא אלך. לא אלך יותר לפגישות. נפגעתי ממנה עד עמקי נשמתי. אני אוהבת אותה בכל לבי, אבל הכאב גדול מנשוא. פשוט לא מסוגלת יותר. חזרתי בשניות למנהגים של פעם.. למקום בו אני לבד לגמרי- לא משתפת אף אחד, גם לא אותה, במה שקורה לי, ותאמין לי אודי, לא מפסיקים לקרות לי דברים. חזרתי להתמודדות הכי עובדת בשבילי- הפסקתי לאכול. נשארת במיטה רוב הזמן. ככה מנותקת ולבד מהכל. כל החיים לימדו אותי ולמדתי מעצמי שהכי טוב לבד. והנה אחרי שנים של ביחד איתה אני שוב מבינה, רואה, יודעת, מרגישה - הכי טוב לבד. ככה לא יכאב כל כך, ולא אפגע, ולא אצור תקוות ורצונות ושום דבר. מפלצת תמיד נשארת מפלצת. ולמפלצת הכי טוב והכי נכון להיות לבד. עד שיהיה בי את הכח למות. כי כרגע גם את הכח לזה אין לי. שירפלצת.