נדמה שעברו שנים...

היי אודי יקר, שמחתי לראות שהפורום עדיין קיים ואתה עודך כאן עם כולם. חלפו חודשים רבים מאז ביקורי האחרון... ותוהה אני, האם אתה בכלל זוכר אותי??? אולי אנו נוטים לפנות לפורום בעיקר כשקשה וכשצצות בעיות ומצוקות, אך הנה דווקא הפעם דברים טובים בפי לחלוק איתך. המטפלת שלי חזרה אלי לאחר חופשת לידתה, האמא היחידה שהייתה לי, והנה בתה שלה אוטוטו בת 10 חודשים. הטיפול שלי מעולם לא חזר להיות כפי שהיה לפני לידתה. בתחושות שלי היא נטשה אותי, כפי שאמא שלי נהגה לעשות ועל כן קשה לי לסלוח לגמרי. הבחור שהכרתי אז, באותו יום בדיוק כשהיא ילדה את בתה, הינו הגבר שלי חיי. ואנו חווים יחדיו אהבה שלא ידעתי כמותה. הוא הסלע היציב והבריא עלי אדמות, הוא מחדד לי את הראייה, הוא צובע לי את העולם בהיר, הוא מבריא אותי וגומל אותי מהמטפלת שלי. אתמול התגלו לי דברים קשים שכנראה שכחתי מילדותי, אך אחי הגדול הזכיר לי.. הייתי אולי בת 5, כשאבא חטף עצבים ואיגרף את גבי עד לצרחות של ממש, אך הוא לא הפסיק חרף תחנוניי.. אלא רק עד אשר הוא עצמו נרגע. אודי, זו סצנה שאינה קיימת בראשי! זו סצנה שאחי סיפר לי ושאל בתדהמה: "מה אינך זוכרת???" "איך אינך זוכרת???" אני רק זוכרת את הכיור מלא בדם, כי אבא פיצץ לי את האף. אני זוכרת את המקום שבו יכולתי להירגע, מול הברז, מים קרירים, אך הפחד שאבא יופיע מאחור. אני זוכרת רק את המקום שבו אני מסוגלת לזכור. עברו 20 שנים מאז. האלימות בבית היתה נוראית ויומיומית ואני כועסת על עצמי, אני כועסת שכמעט איני זוכרת סצנות של מכות. אני רק זוכרת את הכיור. השירותים. האמבטיה. מקומות המסתור שלי. לא זוכרת את אבא מכה אותי או את אמא או את אחיי. לא זוכרת. למה??? למה אני לא זוכרת? אני נורא רוצה לזכור! זה מפריע לי אודי... אני יודעת שעברתי פתאום למקום אחר. לא טוב. אבל לא תיכננתי. אך אני מחליטה שאני יוצאת מהמקום הזה כאן ועכשיו. אני מתרוממת וחוזרת לחיי המאושרים. לבנותיי. לאהובי. למטפלת היקרה שלי. לחברות האמת שלי.לשמש. לפרחים. לים. לאושר. סתם הייתי חייבת לכתוב לך. אסיים כאן. חג שמח מכל ליבי! רונה