יש אור בקצה המנהרה ?
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
ענית לי פעם שבקצה המנהרה יש אור. שאני צריכה לזכור זאת ברגעים הקשים.מה שהתהליך מבקש ממני זה גם ובעיקר לסמוך על הצוות המסייע לי ולצעשה ללכת בסיועו באותה מנהרה חשוכה בדרך אל האור. קשה לי. זהו צעד הדורש ממני הבעת אמון מוחלטת בצוות המטפל שלי ז"א בפסיכולוגית ובפסיכי' לקבל את הטיפול התרופתי להתמיד בו להתמיד בטיפול השיחתי גם אם כרגע השיפור היחיד הנראה לי הוא בהפחתת ההתפרצויות הקיצוניות בגלל הפלאשים. אבל הכל נשאר לי בפנים משגע אותי בתוכי ומפחיד אותי יותר ויותר אני מאוד רוצה לחזור לצחוק לכעוס לחייך להביע שכולם ידעו להיות כמו שהייתילפני............שידעתי
שלום asmo, זה קשה לתת אמון, בעיקר עבור מי שנתן בעבר ונכווה. איני חושב שמצפים ממך להבעת אמון מוחלטת, אבל למידה של אמון כן. שימי לב לכפל המשמעות שבמשפט הקודם, זה לא מקרי... לידיעה יש מחיר, זה נכון. לא סתם המנגנון הנפשי "בוחר" לשכוח, להדחיק, לנתק. לעתים זו הדרך היחידה לשרוד. אבל המחירים בהליכה בדרך זו - עצומים. אני מאמין שלמרות שזה קשה - עדיף לדעת. במילא אנחנו יודעים גם כשנדמה שלא. אודי
מכירה את התחושות שאת מדברת עליהם טוב מאוד . מקווה שתצליחי לתת מעט אמון באנשים שמנסים לעזור לך. זה באמת קשה כשהעבר ספוג פגיעות! שולחת לך כח .. ותקווה ..לימים קלים יותר , וגם ..חג שמח, שרית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
