לליאורי, אפרת, מיכלי ואודי

דיון מתוך פורום  פסיכולוגיה קלינית

22/03/2010 | 22:36 | מאת: דנית

לליאורי, לא חשבתי שאגיב פה יותר, אבל לא יכולתי להתעלם מההודעה המזדהה והמנחמת שלך. מאוד רצית לעודד אותי וליטוע בי אופטימיות ולא יכולתי שלא להגיב לך. אני מודה לך מקרב לב על האכפתיות ושמחה שהסיפור שלך נגמר בטוב ושעברת תהליך מעצים ששינה את חייך.מאוד משמח לשמוע על הצלחות. אבל הסיפור שלי הוא כנראה קצת שונה ומורכב. אני לא רוצה להיכנס לפרטים כי עייפתי. שוב, מודה לך מקרב לב ומאחלת לך המון בהצלחה בהמשך דרכך. לאפרת ולמיכלי, תודה לכן על התגובות המחממות. ולאודי, גם אם לא רצית ממש להתערב, חבל שלא הגבת להודעה האישית האחרונה שלי. הייתי ממש בפחדים בשבוע שעבר, ולא בכדי. למרות שאני תופסת אותך כאדם חם, אני חושבת שזה היה קצת מתנשא לא לענות להודעה שלי, שנבעה מפחד לאור מה שעברתי בשבוע האחרון. אינני יודעת ממה חששת - אם היית עונה לי, אין זה אומר שהייתי ממשיכה לכתוב לך (ונראה לי שמזה חששת. זאת בעקבות הסיפור האישי שלי עם הפסיכולוגית). לפעמים אנשים עושים שטויות מתוך מצוקה, אך אין זה אומר שאינם יכולים להשתנות או להתנהג אחרת עם אנשים מסוימים ו/או בסיטואציות שונות.

הי דנית, הסברתי כאן באחת ההודעות שאני מבקש שלא לפנות אלי מאחורי הקלעים בפניות אישיות ו/או בהודעות עם בקשה שלא לפרסמן. זה כמו ללחוש סוד על אזנו של מנחה קבוצה במהלך סשן... זה לא נכון, ובסופו של דבר יוצר בלבול וטשטוש גבולות (ראי את תוכן הודעתך "ההיא"). אני שמח שהמצוקה עברה. אני אכן חושב שאנשים יכולים להשתנות. לו לא חשבתי כך לא הייתי בוחר במקצוע שבחרתי בו. יחד עם זה - לא תמיד זה קל ולא תמיד זה נתון להחלטה שלנו. אני מקווה שאת תצליחי. רק את יכולה לדעת. אודי

23/03/2010 | 22:07 | מאת: ליאורי

מהכתיבה שלך אני לומדת על אישיות כזאת עמוקה ובוגרת. יש בך משהו כל-כך עצוב ויחד עם זאת- מקוה. אני חושבת שבתוך תוכך לא ויתרת. עוד לא. יקירתי, לו ידעת כמה שעות של סבל עברתי, כמה מחירים כבדים שילמתי... וכמה אני עדיין נאבקת. כל יום, כל שעה. את יודעת כמה חרדות יש לי ביום? כמה פעמים אני רוצה לבכות? אבל ההבדל הוא שטווח הבחירה שלי גדל- אני מצליחה לשלוט יותר ולעשות יותר- אבל דברים טובים. וגם לי יש חודשים רעים מאוד. את יודעת, בימים האחרונים קיבלתי הודעה כל-כך קשה וטראגית.. משהו שעלול לעלות בחיי אדם מאוד קרוב אליי. ובכיתי וכעסתי אבל לא התקשרתי למטפלת שלי. וזה, לקח כמה שנים. את צריכה להבין- אני מאוד מאוד רוצה להשתנות. אני נלחמת. ואת מבינה- זה לא שלא רע לי, אבל אני כל-כך רוצה לצאת מהייאוש. עייפתי ממנו, מחוסר התקווה .. כמה שבועות ישנתי אני במיטה ולא קמתי.. אין לך מושג. אל תוותרי. בבקשה. יש בתוך הגוף שלך נשמה זכה שסובלת. היא כלואה , שבויה של מלחמה על זכרונות קשים. תילחמי. אם קשה לך, תנוחי , אבל תקומי ותילחמי אחר כך. הרי דנית, אנחנו יכולות להעביר חיים שלמים בסבל. ואנחנו יכולות לשדרג אותם. אולי לסבול פחות וזה בעיניי שווה. גם אני צריכה להיאבק עם עצמי כדי לצאת לטיול עם חברות. המיטה קוראת לי.. אבל אני מתאמצת ו"אחרי המעשים- נמשכים הלבבות" תעשי. הלוואי ויכולתי לעזור לך יותר. הלוואי . הדבר שאני הכי יכולה להגיד לך- הוא שאני רוצה מכל הלב. שאני מבינה שהייאוש לוקח לי את השנים הטובות ביותר. וגם לך. למילה משבר בסינית שני "סימנים" (בסינית כותבים בסימנים) הסימן הראשון הוא סיכוי והשני הוא סיכון. תבחרי , תבחרי בטוב. יש סיכוי דנית. אני אעקוב אחר תגובותייך (למען האמת דאגתי לך בימים האחרונים) ואני כאן. אינני יודעת כמה אוכל לעזור לך. אבל ליבי מלא חמלה אלייך והבנה עמוקה. הבנה ללא מילים. חזקי ואמצי, שלך, ליאורי

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית