שלום ...

הרבה זמן אני עוקבת אחר ההודעות המתפרסות כאן. מעניין לראות אודי, איך אתה כותב לכל אחד (ובעיקר אחת) את הדברים הספיציפיים- לזאת המצוערת אתה חותם "בצער, איתך" ולשמחה- אתה מוסיף חיוך. נדמה לי שזו הדגמה נהדרת למראה הטיפולית אותה אמור מטפל טוב לשקף. אני מרגישה שאתה ממש נמצא עם כל אחת במקום שהיא עצמה נמצאת בו. אני רוצה לספר לך שקראתי כאן הודעות רבות בניהן ההודעה של דנית. אני עצמי נמצאת בטיפול ארוך של כמה שנים, שידע כל-כך הרבה עליות ומורדות. גם אני ממש כמותה, כמהתי לחיבוק וחום ומגע , אלה שלא היו לי מעולם. אינני רוצה לחשוף את עברי כאן, יש לי מרחב מוגן לעשות זאת בו. המטפלת שלי היא אדם מאוד קרוב אליי. פעם, ממש כמו דנית, הרגשתי שאני כל-כך זקוקה לה, שאמות אם היא תעזוב אותי (אני עד היום בטוחה שאמות מצער אם היא תנטוש אבל מרגישה די בטוח שהיא לא) וגם אני בכיתי שעות רק כי אחרי שחיבקתי אותה בפרץ של רגשות היא הסבירה לי שזה לא בריא לנו.. שאני צריכה למצוא את החיבוק בחוץ. מה אספר לך.. שנים של כאב נפשי - לא דיכאון, כאב נפשי ויש הבדל. וגם אני שלחתי לה עשרות סמסים, טלפונים וניסיונות שהיום אני מבינה שנועדו לשבור את המסגרת. אני רואה את המקום שדנית נמצאת בו ורוצה כל-כך לחבק אותה... עוד נכונו לה ימים של תהליך. אבל דנית- התהליך שווה. גם אני עצמי ננטשתי על ידי אותה המטפלת שהתקשרתי אליה לאן שאסור היה לי (מאוד דומה למה שאת עשית) אבל אחרי כמה זמן היא חזרה אליי. יש לנו היום הסכם וכללים ברורים וכבר חצי שנה שאני לא מפרה אותו... את יודעת מה זה עשה לי? גרם לי להתרכז בכאב שיש לי בפנים ולא להפנות אותו ליחסים איתה. הו, אז החל הטיפול. בהתחלה צרחתי עליה, כעסתי וזעמתי, ועם הזמן התחלתי רק לכאוב. ומשהו בי בתוך ים הכאב מוצא גם תקווה. יש לי עוד דרך ארוכה לעשות, אבל היום אני מבינה כל-כך הרבה דברים אחרת. אני מבינה יותר מהכל שאני בוכה לא על העבר שהיה אלא על מה שלא היה. עם כאב אפשר להתמודד- היה אירוע קשה, והוא עבר. אבל על מה שלא היה שם- מה שלא היה אי אפשר להשיב. אפשר רק להתגעגע לאותו רגש עמום שלא הכרת מעולם והוא חסר כל-כך. המטפלת שלי אומרת לי שוב ושוב שהיא רוצה ויכולה לתת לי אתמה שהיא יכולה. היא לא תוכל להיות אמא, אבל יש לה בהחלט חלקים אימהיים. ואני.. אני רציתי הכל כל הזמן והתנגדתי כל-כך.. כמה מריבות היו לי איתה, כמה מיילים וכמה סמסים.. ושנים... אבל עכשיו אני יודעת שכשמדברים על החסר ועל הרצון במקום להתנהג אותו- חווים הקלה. תאמיני לי שגם אני חוויתי את הדברים באמיתות כזאת... באמת הייתי משוכנעת שהיא זאת שמקשה עליי והיום אני מבינה שזה יושב על הכאבים שלי... ואת יודעת דנית... אני עצמי לומדת ומצליחה מאוד בתחום דומה..שאליו הלכתי אחרי שנתיים של טיפול הבנתי ששם ייעודי. כולנו, אחרי הכל בני אדם. ולכולנו כאבים דומים. אבל כמו שאמרה לי המטפלת שלי- כולנו חיילים. וככאלה אנחנו צריכים ללמוד לשאת את הכאב מול המלחמה על החופש. החופש מתלות ממכרת, מצורך בקשר כל הזמן מפחד נטישה... הרבה זמן אני עוקבת אחרייך, נכנסתי כמעט כל יום לראות מה התפתח איתך, וליוויתי אותך בכאב וזיכרון כואבים. נורא פחדתי שהיא תנטוש אותך. וצר היה לי שכך זה נגמר. לכי לטיפול אחר. יש מטפלים טובים ונהדרים ומסורים. אודי, קראתי ולמדתי עליך לא מעט מכתיבת התגובות שלך. קראתי את הדוגמא המשובבת על התוכי שיצא אליך לאחר שהכנסת את ידך אליו, והבנתי. זה מה שהמטפלת שלי עשתה. היא נתנה לי יד, וכשהרגשתי שהיא לא מזיקה יכולתי לצאת החוצה. תאחל לי הצלחה בהמשך? ליאור

אף אחד לא ננטש. כלומר בערך- אני אסביר לך. פעם עשיתי מעשה קיצוני כמו שדנית עשתה והתקשרתי למטפלת שלי לאן שלא הייתי צריכה . תגובתה הייתה קשה. היא החליטה לסיים את הטיפול. אחרי פרק זמן של שבועיים שבו הרגשתי רע מאוד (ואינני יכולה לפרט מעבר לזה כי אינני רוצה לחשוף את עצמי) היא התקשרה וביקשה לדבר. זה קרה לפני שלוש שנים ולמרות שזה נחווה לי אז כטראומה- עברנו את זה. שוחחנו על זה. היא ואני ביקשנו סליחה ולא חזרתי על-כך שוב לעולם. היום , יש לנו הסכם עם כללים מאוד ברורים שאסור לי לעבור אותם וגם , מה קורה אם אני עוברת כל אחד מהם. וזה מרתיע מספיק כדי שאשתלט על הדחף. -מה שקרה הוא בעיקר שהבנתי שבעיתות מצוקה אני נוהגת להתקשר אליה. אבל צריך ללמוד לשאת את הכאב, להסיח את הדעת ויש לי כל מיני טכניקות שהיא למדה אותי ולמדתי את עצמי גם. לא מזמן הבאתי איזה טכניקה שהיא כל-כך התלהבה ממנה והיא עוזרת לי מאוד כשאני מדברת על כאב. אתה רואה למה עקבתי אחריך הרבה זמן..כי אני קצת מכירה אותך- אתה מרגיש מאוד מעבר למילים -הדברים באמת מאוד מורכבים ולא כתבתי בפורום כדי לקבל מענה. אני מאמינה שאת המענה אני צריכה לקבל בטיפול. זה חשוב בעיניי גם לא להשתמש בזה ככלי שיעזור לי לבחון את היחסים עם המטפלת צריך לעשות את זה מולה. זו מלחמה, כי נורא קל לבוא לכאן ולקבל אמפתיה ממך ומהבנות אבל האמת היא כמו תמיד, מורכבת. היא אינה ניטראלית מאוד, וודאי לא אחרי כמה שנים של טיפול, וגם אני שמגיעה עם כל עולמי הרגשי אינני ניטראלית כלל. וודאי שלא בטיפול שמשחזר באופן מסויים מערכת הורית.כתבתי כאן כי הרגשתי את המצוקה של דנית וזה כל-כך עורר בי חמלה אליה... זכורנותיי שלי מהאירוע ההוא צפו ועלו, אבל אני סולחת עליהם וזה כבר עבר. הטיפול שלי באופן מאוד מסויים בראשית דרכו. כי לקח הרבה זמן לבנות אמון. הוא גם נשבר באמצע אבל יש לי ניצנים חדשים כבר. כל-כך קשה היא הדרך, אבל בשושנים היא סוגה. הלואי שמילותיי יתנו תקווה לכל ה"דניות" שיש כאן. אל תוותרו. תילחמו. אני נלחמת על הטיפול שלי, נלחמת בדחפים שלי ולומדת לשאת את הכאב לבד מבלי להרגיש בדידות. המטפלת שלי אמרה לי פעם בזמן שמאוד בכיתי על כך שכשאני יוצרת כבר לא אכפת לה ממני "טיפשונת.. את בתוך הראש שלי ואני לוקחת אותך איתי לכל מקום" קוראים לזה קביעות אובייקט, וזה ההבדל המסתתר מאחרי lonley ו alone ואני יודעת בוא יבוא היום ותהיה לי זוגיות. מזל אחד יש לי, פניתי לטיפול כשעוד לא מלאו לי 21. התחלתי מוקדם כי משהו בחושיי הבהיר לי שתהיה דרך ארוכה. כך שנותר לי מרווח לחפש לי מישהו בשקט.. ממקום בשל והוא בדרך המקום הזה. עוד נכונו לי שעות קשות , עיבוד הכאב רק התחיל אל אני מרגישה שהגיע הזמן. אני קוראת כאן את ההודעות לפעמים כי אני לומדת דרכן על נפש האדם וכך, על נפשי שלי. שיהיה בהצלחה לכולם. ואודי- אני חושבת שאומנויות לחימה הן מדהימות בטיפול באנשים עם נטייה לאימפולסיביות. לא יכולה לפרט לך מדוע כאן, אבל יש לי נגיעה בתחום. שבת שלום, ליאור