אין

כתבתי הודעה והוא פשוט העיף אותי. מה שמאוד מתאים להרגשה הכללית שלי. שאף אחד לא יכול לסבול אותי, להכיל אותי, להתמודד איתי. וזה די ברור לי ומובן, כי אפילו אני לא סובלת אותי. אפילו אני מתעבת אותי. אז מה אני כבר יכולה לצפות מאחרים. אני לא מבינה איך אפשר להרגיש כל כך הרבה דברים שונים וסותרים במקביל. אודי? איך אפשר להרגיש בזמן טיפול פגיעה מהמטפלת, עצב, יאוש ועם זאת, במקביל, לרצות להיות איתה בכל רגע אפשרי, לשמוע אותה, לדעת שהיא לא מורידה ממני את העיניים במשך כל הפגישה (למרות שהעיניים שלי תמיד מושפלות). איך אפשר להרגיש כל כך הרבה דברים סותרים באותו רגע ממש? איך אפשר להתמודד ולהכיל כל כך הרבה רגשות שונים וסותרים כשתכל'ס, אני לא מסוגלת להתמודד אפילו עם דבר אחד קטן. הכאב גדול, הרגשות מציפים מידי וחותכים- תרתי.. נפש. גוף. מה כבר נשאר. רק יאוש אחד ענק ורציני. שירפלצת

נראה לי שזה מה שקורה, כשחווים קשר שהוא פוגע ומכאיב, אך עדיין מחזיקים את התפיסה או האמונה שיכול להיות אחרת, שיכול להיות קשר מיטיב. הרצון לקשר כל כך חזק, עם זאת כל כך מפחיד... אבל במובן הזה, זה נראה לי סימן חיובי, לא איבדת לגמרי את התקווה, את עדיין מעוניינת בקשר ובגלל שכל כך אין, הצורך הוא כל כך חזק, ומשתק, ומפחיד. וזכור לי שכתבת לפני כמה זמן שאת מתאימה לאבחון של הפרעת אישיות גבולית רק ללא החיתוך? האם זה השתנה או שאני מתבלבלת? אפרת