אודי

לאודי ממשיכה לצנוח ללא חבל בבאנג'י הרגשי הזה- אוטוטו מגיעה לאדמה. יותר נכון עושה חור באדמה. אבל זו לא האדמה החקלאית בצפון היכן שמגדלים בטטות וירקות כתומים, אודי זו אדמה זועמת של גיהינום של לבה של דם אש ותמרות עשן. הגיהינום נמצא במעמקי האדמה וזה מוכח מדעית, מילה שלי. יש שם קולות איומים לא של שדים אלא של לבה רותחת, אתה נשרף חי ושוב חוזר לעצמך כמו עוף החול- והמחזוריות הזו היא בלתי נסבלת. חשבתי שהקוסמוס אמור להיות מצפוני לפחות בסוף. די כבר איבדתי הכל תנו לי רק למות בשקט, זה משפיל החזיון הזה של עצמי צופה בעצמי נשרפת, אדישה לזה שאני נשרפת ויודעת שזה לא הסוף שזה שוב מתחיל ולא נגמר. אני רוצה את הסוף, את הסוף הסופי, אני רק בשר ודם, אני אורגניזם עם תודעה, אני יצור סופי ומוגבל שמתמודד עם סבל אינסופי ללא גבולות. ברור לי היום יותר מתמיד שהקוסמוס רוצה בלכתי אני תופסת מקום של נשמה אחרת שאמורה להפציע ואני מפריעה לה חוסמת לה איפשהו את הכפתור האנרגטי. הגמד המוסרי ההוא ידע כל העת ההיא שאני מזהה אותו משום שהיה לנו מוח דומה (לא בכל הנוגע לשיפוט מוסרי)- ואפילו לא הייתי מודעת לזה שאני מזהה אותו. אתה מבין אודי הלא מודע שלי הוא פשוט סורק נפשות מדויק והקוסמוס הזה העביר לי את כל המסרים הלא מילוליים האפשריים שרק היה יכול ואני עוד מאשימה אותו באדישות. זה לא שהוא היה אדיש אלי- אני פשוט לא פרשתי אותו נכון. המוח המעוות שלי זיהה את התליין כמושיע. התעלפתי ברחוב והזמינו לי אמבולנס. נכנס לי זבוב לאוזן- כאילו לחש לי- אסור לך להשאר אסור לך להשאר- ואני חשבתי שאמר לי- אסור לך לעזוב אסור לך לעזוב. אודי אני הפקרתי את עצמי ועל זה אני לא אסלח לעצמי בחיים או יותר נכון בזמן הקצוב שעוד נותר לי לחיות. והייתי כזו פרח. והכל בגלל שהתקשורת הלא מילולית שלי עם הקוסמוס היא לא משהו. אודי אתה מומחה ל- TOM – אולי תגיד לי אתה מה כשל בדיוק בזוגיות שלי עם הקוסמוס- מי לא קורא את מי נכון...? או שאולי אני צריכה כבר לחפש קוסמוס אחר?