חזרתי מהפגישה

ידעתי שהפגישה לא תהיה קלה. אחרי כל השבוע הנורא שהיה לי, אחרי שהרגשתי ניכור מהפסיכולוגית, אחרי שהיא לא ענתה לפניות ולמצוקה שלי ולא עשתה מאמץ לנחם אותי ולתקשר איתי, הגעתי אליה והבעתי בפניה את מה שאני מרגישה. הרגשתי לא טוב בפגישה הזאת. אני לא יכולה לפעול בתוך כעס, אלא רק בתוך חום ואהבה. מאוד קשה לי. דיברתי איתה לגבי המשאלה שהיא הבטיחה לקיים בעבורי - המשאלה האחרונה שלי לחיבוק. היא שאלה אותי אם זאת ההתניה - המשך טיפול רק אם תתממש המשאלה. אמרתי לה שכמובן שלא, הרי הגעתי לטיפול לפתור כמה בעיות, כשנושא החיבוק לא היה קיים כלל, אלא נוצר תוך כדי הטיפול. מבחינתי, לאחר שהיא הבטיחה שתממש את המשאלה שלי ולאחר מכן הפכה את זה לעניין לא ברור, קשה לי להאמין בה. הכל עניין של אמון מבחינתי. גם הפעם יצאתי בלי תשובה ברורה לגבי מימוש המשאלה. אני לא מסוגלת לעמוד בתיסכול כזה. מספיק חוויתי תסכולים בחיים. אחרי קרב מתיש, תחושות של אינפנטיליות, ירידה בביטחון העצמי, עצבים, עצב והמון כאב, התחבקנו בכל זאת בסוף (החיבוק הקבוע בינינו - לא חיבוק המשאלה שלי). זה היה חיבוק ארוך ונעים. הגעתי הביתה, עשיתי חושבים והגעתי למסקנה שאני לא רוצה לעבור ייסורים, משברים, אכזבות. זה מקשה עליי ומשפיע על תחומי החיים האחרים שלי (עבודה, לימודים, חיי חברה). שלחתי לפסיכולוגית שלי מייל שבו אני נפרדת ממנה. אני לא שלמה עם זה לחלוטין, אבל אני חושבת שהמשך הטיפול רק יתסכל אותי. הנה המייל: "הנה, רק הגעתי הביתה ושוב התמלאתי עצב. מצטערת על הכתיבה, אבל זה פשוט חזק ממני. יש לי חיבה אלייך, אבל אני לא חושבת שאחזיק מעמד עם חוסר הידיעה לגבי המשאלה שלי. כמו שאמרתי לך, זה עניין של אמון. את הבטחת. ללא המימוש, כל פעם כשאגיע ארגיש שהכל בידיים שלך, שלי אין חלק בדינמיקה הזאת, ארגיש שאת מהתלת בי ומשחקת איתי. אני לא אהיה מסוגלת להמשיך עם הרגשה שהמושכות רק בידיים שלך. הרי אני גם חלק בטנגו הזה. זה נותן לי להרגיש כמו ילדה. כאילו שמישהו מחליט בשבילי הכל. אני לא אוכל לעמוד בזה. אני אמנם לא הגעתי לטיפול בשביל חיבוק, אבל לא אוכל להחזיק מעמד אחרי שהבטחת לי. אהיה חסרת אמונה. בנוסף, אני מרגישה מאוד מטופשת בפגישות. כל הביטחון העצמי נעלם לי. אני גם ככה מכירה את האופי המחורבן שלי ואני לא צריכה לשמוע את זה גם ממישהו חיצוני. אני יודעת שלא אסלח לעצמי עם העזיבה הזאת, אבל לא אוכל להגיע ביום שני לפגישה. לא אוכל להחזיק מעמד בציפייה למשהו שלא יתממש. אחרי כל פגישה אצא מתוסכלת, מעורערת, עם תחושה קשה. אני מלאה באכזבות ואני לא מסוגלת להתאכזב יותר. אני שונאת את עצמי יותר מתמיד. עשיתי הרבה דברים והיה לי טוב בשנה וחצי האחרונות וחשבתי שגם הטיפול יעצים אותי, אבל אני רק מרגישה קטנה, מרגישה ללא שליטה. לעולם לא אסלח לעצמי שאני עוזבת, אבל גם לא אוכל לעמוד בתסכול של המפגשים. אני יודעת שלא אתפקד בימים הקרובים. למעשה, כבר לא אכפת לי לא לתפקד. אין לי כוח לתפקד. לא רוצה שתשיבי לי בחזרה. לא רוצה לשמוע את המילים "בהצלחה בהמשך דרכך" או כל תגובה שהיא. לא מסוגלת לשמוע מילים של עזיבה, גם אם אני זו שעוזבת. חוויתי את זה מספיק. אני פשוט אזכור את החיבוק שהתחבקנו היום, אנצור אותו בתוכי ואפרד כך. אני מודה לך על החיבוק המעצים שהענקת לי לפני שבועיים וחצי. זו היתה החוויה הכי טובה שיכולתי לקבל. מאוד עצוב לי שאני נפרדת ממך. מצטערת על שהייתי מיטרד. אני לא אדם קל. אבל אם היית זוכה להכיר אותי עוד קצת, אולי גם היית מצליחה לחבב אותי. אני כותבת לך עם דמעות (אלה שלא יצאו ממש בפגישה) ומעבירה לך אותן. לא בשביל שיכאב לך, אלא בשביל שתוכלי להרגיש אותי קצת. אני רוצה להרגיש שיש מישהו שיכול להבין אותי, גם אם זה מרחוק. ולמרות הזמן הקצר, אני חותמת לך באהבה, דנית." מאוד עצוב לי וגם חבל, אבל כמה שזה נשמע אבסורד, הבריאות הנפשית שלי יותר חשובה לי (ואני חשבתי שהולכים לטיפול בשביל לשפר את הבריאות הנפשית). ממש עכשיו קיבלתי מהמטפלת שלי הודעת טקסט שבה כתבה: "חבל, אם תרגישי אחרת אני פה". אני אוהבת אותה אבל לא מסוגלת לסבול יותר. אודי, עזור לי, תעודד אותי. הכאב שלי עצום. אין לי יותר כוחות. רק לפני מעט מאוד זמן, לפני הטיפול, הרגשתי טוב.

שמתי לב שלרוב אתה מגיב אחרי 24:00, אז מיהרתי לכאן בשביל לשאול אותך עוד שאלה חשובה כדי שאזכה למענה כבר בחצות (סינדרלה של ממש). בעיקרון, אם הפסיכולוגית שלי היתה פונה אליי לאחר שליחת המייל ומנסה להגיע איתי להבנה בקשר לסיבה שבגינה הודעתי על עזיבת הטיפול (אי בהירות לגבי מימוש המשאלה שלי), אין לי ספק שהייתי ממשיכה להיפגש איתה ומגיעה לפגישה של מחר. שוב, מבחינתי זו שאלה של אמון- היא הבטיחה לי שנקיים את המשאלה, אח"כ במייל אמרה שאין מקום לחיבוק קונקרטי, וביום שישי, בפגישתנו, היא לא ממש הגיבה למימוש המשאלה והשאירה אותה עמומה (לא הגיבה כלפיה בביטול, אך גם שאלה אותי אם לפני החיבוק חשוב לי גם הטיפול). בפגישה שהיתה לנו ביום שישי הבעתי בפניה את האכזבה שלי מכך שהבינה שאני נמצאת בכאב ובסבל (דרך המיילים והמסרונים ששלחתי לה) ולמרות זאת לא חזרה אליי, לא ניסתה לעודד אותי, לא הפגינה בפניי אכפתיות. והנה, למרות שהבעתי בפניה את האכזבה שלי, היא עדיין ממשיכה באותו הקו. יש פה איזשהו כשל: לנסות להיות באותו הקו כדי לשמור על עקביות ע"מ שתתרחש למידה כלשהי זה נהדר (בעיקר כשהורים פועלים כך עם ילד קטן. אבל אני כבר לא ממש ילדה), אבל אם זה לא מניע את המטופל לחזור לטיפול, אז בסופו של דבר זה לא משנה אם הקו נשמר או לא - המטופל עוזב ובכל מקרה לא נלמד דבר. האם אתה לא חושב שהעמימות הזאת מיותרת? אם היא היתה אומרת לי שהמשאלה תתממש, אבל בעוד כמה פגישות, הייתי מקבלת את זה. העניין שלי הוא לא של "כאן ועכשיו", אלא שההבטחה שקיבלתי ממנה תקויים, בפרט שמדובר במשאלה שמאוד חשוב לי שתתגשם. והיא יודעת כמה שמימוש המשאלה חשוב לי. ניסיתי לחשוב על דברים שהיא מנסה לעשות במכוון: 1. ללמד אותי לחכות, לבנות יחסים בהדרגה. 2. ללמד אותי שיש מקום גם להכלה ולחיבוק וורבלי. 3. שלא הכל מושלם בחיים. אני באמת לא יודעת מה היא מנסה לעשות, אלא רק יכולה לשער. אבל תהא הסיבה שלה אשר תהא, אני חושבת שזה מיותר בשבילי. אני מודעת לכל הדברים האלה ואני גם חושבת שזה לא האישיו שלי, שהבעיות שלי הן אחרות. קצת קשה לי לאמר זאת, כי זה אולי נשמע קצת שחצני, אבל בכל זאת אומר: אני מחשיבה את עצמי לאדם עם שכל ואני חושבת שאני צריכה מטפלת מ-א-ו-ד אינטליגנטית כדי שתבין אותי ותדע כיצד לנהוג איתי. מניפולציות לא ממש עובדות עליי והן גורמות לי לאנטגוניזם ולריחוק. אני כן חושבת שהמטפלת שלי חכמה, אבל בכל זאת, כנראה שהיא לא ממש קלטה אותי. וזאת למרות שאני פתוחה ואומרת את מחשבותיי ואת אשר על ליבי.מבחינתי יש פה כשל. ומה שעצוב בכל הסיפור הוא שמבחינה רגשית אני מאוד מחבבת אותה. אבל אין מה לעשות, גם השכל שלי עובד, אני קולטת דברים, מבינה מהלכים ולא מוכנה להרגיש שעושים בי מניפולציות כמו בעכברי מעבדה. במקום לשלוח לי הודעה שאומרת "חבל, אם תרגישי אחרת אני פה" , היא פשוט יכולה להגיע איתי, ע"י שיחה, להבנה, להיות איתי ברורה ולא עמומה. אני לא מסוגלת להתקשר אליה ולהגיד לה את זה, בפרט אחרי שכבר הסברתי לה שהייתי שמחה לו היתה מראה לי קצת יותר אכפתיות ורצון אמיתי לטפל בי. במידה והיא לא תתקשר אליי בשבוע הקרוב, אני אבין באופן סופי שאני לא חוזרת לטיפול. ייקח לי זמן להתאושש. ת'אמת, לא יודעת אם אצליח - מה שעברתי אצלה זו ממש טראומה בשבילי. כואב לי לראות שכך מטפלים מתנהגים למטופלים. לעיתים אנשים מגיעים במצב טוב כשהם רק רוצים לפתור בעיה כלשהי בחייהם, וטיפול רק מדרדר אותם. לפעמים, מעבר לתיאוריות, נמצאים בני אדם עם רגשות, בני אדם שזקוקים לחמלה, להבנה, לאמפתיה, ולא למניפולציות רגשיות. למרות הקודים האתים, כנראה שהקוד הבסיסי ביותר ביותר נשכח - האנושיות. מאוד עצוב לי להרגיש ככה. בעבר התחלתי טיפול דרך קופ"ח. זה היה טיפול בחינם (בגלל מצב כלכלי).נתנו לי להיפגש איתו רק 8 חודשים (במקום שנה, שזהו הזמן המקובל) כי אחרי 8 חודשים הוא היה צריך להפסיק את ההתמחות שלו ולהתכונן למבחני קבלת הרישיון). אחרי שלושה וחצי חודשים של טיפול, שאלתי את המטפל אם אוכל להמשיך איתו את הטיפול באופן פרטי לאחר שנסיים את הטיפול בחינם. ידעתי ממטופלים שטופלו במסגרת זו שזה אפשרי. הוא אמר שנאמר לו ע"י הממונים שלו שלא יוכל, פניתי למי שצריך, שאלתי ולא קיבלתי מענה. אח"כ התברר לי שלא אמרו לו אלא שפשוט הוא לא יכול כי הוא רוצה חופש עד למבחן קבלת הרישיון. הרגשתי נורא. לקח לי זמן להיפתח אליו, הרגשתי שהוא מחבב אותי ופתאום אמרו לי שלא אוכל להמשיך איתו. עברתי סיפור חיים מאוד קשה, בלי טיפול הורי מסור ועקבי. העקביות וההיקשרות היו מאוד חשובים לי ולא הבנתי איך יכולים להפקיר מטופל עם רקע כשלי באופן כזה. הייתי במשבר נוראי. התחלתי לעלות במשקל (רק עכשיו השלתי את הקילוגרמים המיותרים). והנה, עוד פעם טיפול כושל. אני יודעת שקל מבחוץ לקרוא את דבריי ולאמר שאם זה כבר קורה פעמיים אז אולי זה משהו בי. אבל אני ממש לא חושבת ככה. מאוד קשה לי שהעניין האנושי נעדר מהטיפול. וקשה לי שזה קורה לי פעמיים. יותר בטוח שלא אפנה לטיפול. חשבתי שהפעם יש סיכוי, אבל כנראה שהתבדתי. מאוד עצוב.

לי יצא לחוות טיפול מסטודנטית- שהיה מזיק ביותר. רמה נמוכה פגשתי גם אצל פסיכולוג מומחה במסגרת קופ"ח ובמסגרת פרטית. המטפלים הם רק אנשים וכן הרמה עשויה להיות נמוכה. אין אחריות על טעויות של מטפל במהלך טיפול. כשלים יכולים להיות מגוונים: נתקלתי בפסיכולוג התנהגותי המציע שילוב ביופידבק למשך רבע שעה במהלך פגישה( ביופידבק בקופ"ח- פגישות של חצי שעה).גם מציע תיפוף עצמי על הגוף. -אין ראייה שהדבר מביא תועלת .יציעו לך כל דבר שעשוי לעזור או לא להזיק.. כשלים אחרים-קשים לזיהוי-אבחנותוהפניות שגויות. רק בדיעבד אני מבינה כמה נזק נגרם לי בשל אמונה במטפלים.בתור "מטופלת, רצינית וטובה". כשלים אחרים-אי התאמה לסגנון ולאינטליגנציה של המטופלץ אכן מטפל חכם הוא תנאי הכרחי. חשבי-האם את מעריכה את המטפלת האם יש לך מה ללמוד ממנה? (הלקחים שמנית הם קלושים.הכוונה -באופן כללי) גם אם כן-בכל מקרה-מנסיוני- סבל בטיפול אינו ערובה לצמיחה או ריפוי. על הכאב שאת מרגישה כעת: כל דחייה גורמת לכאב מסוים אצל כל אדם.מחקרים הראו שאפילו דחייה מאדם לא מוכר, דחיה לא מוסברת או משמעותית -גורמת לכאב. אין בכך כל סוד. בהצלחה בכל החלטתך לטובה. כל טוב. כשלים

ברצוני להוסיף שגם אני מעדיפה גישה רכה. גם אני מרגישה שאנשים שקידמו אותי היו עם גישה רכה ומכבדת. אני תוהה: האם מקלחת קרה- תורמת לחוסן.תלוי כמה ואיך .. סבל אינו ערובה לצמיחה או ריפוי. שלום