...

יום ששי, יש המון עבודה לעשות בבית (שלא לדבר על זה שפסח לא רחוק). אני בחוסר מעש נוראי. כרגיל בתזמון הכי לא מתאים אני עסוקה בעצמי, בבוקר ניסיתי לערוך דיאלוג הזוי משהו ביני לבין הנפשות/דמויות/זהויות שהתגבשו במשך השנים. תוך כדי עלתה תמונה עגומה שלי כאדם חסר מאוד. אחרי זה בא גם כעס על ההורים שלי, ושהיו ונשארו חסרי יכולת אמפתית כמעט לחלוטין, חוסר האמפתיה אפשר את הניצול הציני שלי בתור ילדה ואת מסכת היסורים שהייתה למעשה הילדות שלי, את ההזנחה הפיזית והרגשית, את האלימות הפיזית והרגשית, ההפחדה וגם את התעללויות המיניות והטראומות האחרות שאירעו אמנם מחוץ לבית אבל מצד שני קרוב מאוד לבית ולמשפחה והחלו בגילאים צעירים ביותר. וגם כעס על עצמי על כל הפיצולים המיותרים (והאינפנטיליים) האלה אז והיום . אני לא יודעת אם מותר לי לכעוס עכשיו, כאשר הייתי יכולה להצטרף לכעס של אחותי/לנסיון הנואש שלה לחדור את האטימות, העדפתי להתעלם או להכחיש את העבר ועוד יותר שיש קשר בין העבר לכשלים האישיים/אישיותיים שלנו בהווה . עכשיו זה זמן לא מתאים, מאוחר מידי. כשהייתי בת תשע הייתי עדה לתאונת דרכים מזוויעה שבה נדרסה למוות ילדה שהכרתי. הייתי בטראומה ובמצוקה נוראית, חזרתי הבייתה בדרך לא דרך, כי לא יכולתי לעבור במקום של התאונה. אמא שלי הגישה לי ארוחת צהריים (גרנו בישוב קטן והיא כבר הספיקה לשמוע על כך), בד"כ לא היו מגישים לי אם הייתי מאחרת, הייתי צריכה לדאוג לעצמי, לא היה אכפת למישהו אם הייתי אוכלת או לא, ובאמת לא כל כך הייתי אוכלת . לא סיפרתי על מה שראיתי וגם לא נשאלתי (זה לא היה חריג) היה ברור שהייתי שם כי זה קרה ליד בי"ס בסיום הלימודים. ראיתי באקט של ההגשה של האוכל והנסיון שלה לשכנע אותי לאכול יחס מיוחד ושונה,למרות הטראומה הנוראית שמתי לב לזה ורציתי לרצות אותה , ניסיתי לאכול, אלא שלא הייתי מסוגלת אחרי הזוועה (עוד ימים רבים א"כ היה לי קשה לאכול) כשסיפרתי על כך בטיפול המטפל אמר שהייתי צריכה חיבוק, אמרתי לו שאם אמא שלי הייתה מחבקת אותי הייתי נבהלת מאוד והמצוקה שלי הייתה גדלה, נבהלתי מעצם הרעיון להיות מחובקת ע"י אמא שלי. אני לא יודעת למה נזכרתי בזה, יכול להיות שזה קשור לנסיונות הכושלים שלי להיעזר/להתמך גם דרך האינטרנט, זה משהו שאמרה אחותי על חוסר היכולת להיות מחובקת, קשה לי להודות אבל כנראה שאני כן זקוקה לפעמים למשהו ( חיבוק, אמפתיה? ) בגלל זה אני כותבת, אלא שבפועל (לצערי) אני לא מסוגלת לקבל "חיבוק", זה מרגיש לי לא טבעי ולא אמיתי , הרי לא יכול להיות שמישהו באמת ירצה, או שיהיה למישהו באמת אכפת וגם לא מגיע לי כנראה. זה יצא נורא ארוך (סליחה), ובזבזתי המון זמן, אני מקווה שעכשיו אני אוכל לתפקד. שבת שלום, (בעצם שבוע טוב)