שאלה

שלום אודי, אני נמצאת בטיפול קצת יותר משנה. הגעתי לטיפול במצב טוב- כדי להכיר את עצמי יותר טוב.לאחר בערך חצי שנה בטיפול, שבעידוד המטפלת התחלתי להתמודד עם טראומות גדולות מעברי, נכנסתי לדיכאון קשה והתחלתי טיפול תרופתי. במהלך הזמן הזה, השתחזרה הפגיעה, תחושת הנטישה והדחייה בקשר שלי עם המטפלת. דיברנו על זה ללא סוף. התחלתי לפגוע בעצמי. לאחרונה החלטתי שזהו, שאיבדתי שליטה לחלוטין, שהתחרפנתי, ושהפיתרון הוא לעזוב את הטיפול. לאחר הפסקה של שבוע, בה היו הרבה תובנות, הבנתי סוף סוף גם רגשית שבאמת אכפת לה ממני ושהיא רק רוצה לעזור, ושכל הדחייה היתה שחזור שלי בלבד.כמובן שנטישת חווית הדחייה מהמטפלת השאירה אותי עם האובדן המקורי, ואני עדיין כאובה מאוד. עכשיו אני קצת מרגישה יותר טוב אבל פתאום שוב עולות שאלות לגבי האם היא בעדי או נגדי... בעברי תמיד נהגתי לחשוב שהכל לטובה בחיים ושאף אחד לא מתכוון לפגוע בי. בטיפול כל תפיסת העולם שלי השתנתה. למה דווקא עכשיו כשאני מרגישה יותר טוב אני "מתעקשת" לחזור למקומות האלו ו"מתעקשת" להרגיש ולהאמין שהיא לא שמה עלי, שאני סתם העבודה שלה, שלא אכפת לה ממני ושהיא לא אוהבת אותי? תודה- אפרת

חשבתי על תשובתך... אבל כמה אפשר לטחון את אותו נושא, זה תוקע את הטיפול. וגם אם נמשיך לדבר על זה, זה בעצם דיאלוג שאני נהלת עם עצמי ולא באמת איתה. לא משנה מה היא תגיד או תעשה, אני יאמין בזה שאני מכבידה עליה, שהיא מתה שאני יעזוב את הטיפול, שהיא שונאת אותי.. אז היו עליות וירידות, רגעי השתכנעות, למה השאלה כל הזמן חוזרת, ללא קשר למציאות החיצונית, ואיך מפסיקים את המעגל הזה. אני רוצה "לחתוך" את הנושא כי כבר הבנתי את הרציונאל מאחוריו. זה שלי, לגמרי שלי, אם אעלה זאת בנוכחותה- לא משנה מה, אני יחווה את הדחייה ביתר שאת. ואם לא- אם אני אחווה שהיא אמפאטית ומכילה זה גם יעשה לי רע, כי זו טיפה בים, ואני רוצה עוד ועוד, רוצה שתאמץ אותי...(היא לא מוכנה...סתם...). מתי זה יפתר? איך צומחים מזה? תודה