נמאס כבר!

פשוט נמאס לי כבר מהתלות שלי בה. בפגישה האחרונה בקושי הצלחתי לדבר על זה... דיברתי על כל מיני עניינים מסביב וכשכבר הגעתי לנושא הזה, לא מצאתי את המילים הפשוטות להסביר. והיא כל הזמן שואלת כל מיני שאלות שאני לא מבינה אם היא עושה את עצמה לא מבינה או שבאמת היא רוצה לדעת איפה זה פוגש אותי באופן אישי... מגעילה אותי התלותיות הזו. בלתי נסבלת. רוצה לעמוד בכוחות עצמי בלעדיה. תמיד אני מציירת לי תסריט בראש שאני מודיעה לה שאני לא באה יותר, שהחלטתי לעזוב. מעניין אותי לדעת מה תהיה התגובה שלה. אם תוותר עליי מהר או לא... בכל אופן, היא אמרה בפגישה שאני לא יכולה לצפות שהצד השני ינחש מה אני צריכה. שעליי לומר זאת. אמרתי לה שיש דברים שהיא אמורה לדעת גם בלי שאומר לה. היא טוענת שלא. אני חושבת שכן. היא הרי מכירה אותי טוב מאד ואמורה לדעת מה אני צריכה כשקשה לי. היא אמרה שהיא לא יכולה לדעת, לדוגמה , אם נוח לי שהיא תתקשר אליי (זה היה לגבי מקרה ספציפי שקרה). וזה נשמע לי שטויות. בשם ה"כבוד" וה"מרחב" שצריך לתת למטופל אני מרגישה שהיא בורחת למקום הזה של הראש הקטן. לא יודעת. אולי מחוסר אכפתיות אמיתית... אוף. זה סתם כואב מדי.

בשביל מה להעלות את זה בפגישה אם לא אאמין לה? זה לא שאין בינינו יחסי אמון. יש. ואפילו יחסי אמון חזקים וטובים. אלא שאיך אוכל לשאול אותה א באמת באמת אכפת לה? אם באמת יש לה מקום אמיתי בשבילי? מה היא כבר יכולה לענות לי שישכנע אותי? "כן, ברור שאכפת לי. ברור שאת חשובה לי באמת..."???? מי אמר שזה יבוא ממקום כן ואמיתי. לכן אני גם לא שואלת בצורה ישירה וברורה. אלא מנסה למצוא סימנים לזה. וכבר לא יודעת...