יום שלישי - יום מנוחה

הי אודי, אני נתלית כאן כי לא בא לי לפתוח הודעה חדשה. רציתי לכתוב לך שבעץ הישן שלי למטה פספסת הודעה. היא לא קריטית- שלחתי לך שיר. רציתי גם אני. מעבר לזה, אני עייפה היום באופן נוראי. יש המון המון עבודה ואני עייפה מכדי לעבוד. אולי כדאי שאלך לישון מוקדם הערב. בא לי לומר משהו... אני סתם הולכת מסביב ומדברת דיבורי קצוות כי אני לא מצליחה להגיד את זה. אני לא בטוחה שאני רוצה תגובות. למרות שאני יודעת שלא אוכל להשאר פה לבד בלעדיהן. אולי לכן נתליתי בברכת אמצע השבוע שלך. הייתי בטיפול שינים היום.. (הנה עוד סיפור). לפני כמה שבועות הרגו לי את השן והוציאו את השורש, כך שלא ארגיש דבר. היום שייפו אותה עד שנעשתה קטנטנה, כמעט לא מורגשת, והלבישו עליה מבנה מלאכותי. לא מבינה מה כתר בזה.. כואב לי הלב על השן המסכנה. מנוונת, מרוטשת, מעוותת, ואפילו להרגיש כמו שצריך היא לא יכולה. החניכיים סביבה בוכות את כאבה, גובות ממני את עלבונה. זו אשמתי... לו הייתי מרגישה בזמן את הסתימה הנשחקת, היא לא הייתה נשברת. הייתי מצילה אותה בזמן. אבל פספסתי כאב, כנראה. לא הרגשתי. מרגישה שהושחטתי, כשהושחטה השן שלי. שמשהו בי פגום. תמיד השיניים שלי היו תפארתי. לבנות וישרות, ופתאום אחת חסרה. קטנה ומוחבאת. מכוערת ומשפילה מכדי שיראו אותה בגלוי. כמו דוריאן גריי. ואני חשבתי שאם אשב ליד הצמח החולה במשרד ואלחש לו שלא ימות,(הנה סיפור נוסף) אציל כך גם אותה. במשרד שלי עומד עציץ גדול וחולה. קמחון אני חושבת. פטרייה אכזרית; כל עלה חדש, כל פרח תינוק- מיד נעטף בנבגיה ונאכל על ידם. לא מצליח להתפתח או להתרומם. עצוב ומייאש... הייתי מנקה את העלים אחת לכמה ימים בסמרטוט יבש, כדי לא לספק לפטרייה מים, משקה רק מלמטה, כדי לא לחלחל פטריה לשורשים.. זה לא עבד.. הפטריה התפשטה כמו סרטן.. ישבתי ליד הצמח באחד הערבים והייתי מיואשת. הסתכלתי עליו מקרוב, על העלים המכוסים בנבגיה הקמחיים. הרגשתי שאת המחלה הזו לא אצליח להביס. ושאם את הצמח לא אצליח להבריא, זה בטח סימן גם לאמא שלי. בזכות עצה של מנהל פורום אחר, ניקיתי את העלים בסבון כלים. שבועיים אחרי- הפטריה נחלשה וכמעט ולא קיימת.. הצמח מצמיח עלים חדשים וירקרקים, עדינים ושבריריים, מצליח לפתוח אותם ולהתפתח.. הוא עוד חלש ולא יפה במיוחד עדיין, אבל הוא מבריא. אמא שלי היום קיבלה בשורות לא טובות. הסרטן חזר לריאות.

היי לילך, מאחלת לאמא רפואה שלמה. ולך - המונים של כח ואמונה , מחזיקה אצבעות . שרית

אם כך אני מרגישה כשהשן בוגדת (או כשאני בוגדת בה), מה יקרה כשגם אני אחלה..? איך לא ארים ידיים מיד כשלי זה יקרה? כשזו לא תהיה רק שן. אני יודעת ש"לאט-לאט".. אני יודעת. לא בלחץ לא בחרדת מוות כמו הפעם שעברה. לא יודעת מה אני מרגישה. אנשים סביבי שואלים פה ושם אם אני מרגישה בסדר, אומרים שאני נראית חיוורת או חולה, ואני מנסה לטשטש את הפנייה האישית הזו ולחייך אז אני אומרת שאני מרגישה בסדר, שככה אני תמיד נראית- חולה וחיוורת. הם מחייכים והולכים, והחיוך (שלי) נופל למטה. כן.. לעבוד כבר לא יצא לי היום.. מוטב שאלך לישון.. ליל מנוחה לילך

אני אתך. מקווה בשבילכם רק לטוב. רפאים

לילך יקרה, אין לי מילים רבות. נושאים כה אינטימיים. אשלח לך, לכן, משאלה של תקווה. לחיים ולאיכות חיים. ובאשר לחרדותייך ('מה יהיה כשאחלה') - חשבתי על כך שמה שאולי יכול לעזור במצבים מסוימים להחזיק תקווה ולא ליפול לייאוש מוחלט היא היכולת להיעזר. לאפשר לעצמך להיות חלשה, להשתמש במעגלי תמיכה, לוותר קצת על שליטה, לתת לטפל בך ולא לקחת את כל האחריות על כתפייך לבד. אנשים נרתמים לעזרה, גם להם זה טוב, להרגיש משמעותיים. וככה אומרים - להיות תלויה, במידה, זה סוג של חוזק. ועצמאות וצניעות. ואולי אם, דווקא וגם למרות הפחד להתאכזב, תודי בפני אנשים בעולם האמיתי שקשה לך עכשיו, תגלי שזה דווקא מחזק ומבריא אותך. את הנפש שלך. הכוונה לאנשים מחוץ לעולם הטיפול או הפורום, ולאלו שאין להם כבר רקורד היסטורי של מאכזבים סדרתיים. כנראה ש ל-לשמוע את עצמך באוזנייך שלך אומרת זאת בגלוי, עוד לפני התגובות החיצוניות, יש אפקט משמעותי. לניסיון עצמו. שלך, סוריקטה

אודי, רפאים, סוריקטה ושרית הרבה תודה על שהתקרבתן קצת ובאתן לשבת איתי.. הייתי זקוקה לחברה נעימה כמו שלכן (סלח לי, אודי, על ה-ן הסופית..צירפתי אותך למעגל הבנות) אומר את ה"יהיה בסדר" המוכר והלפעמים טוב.. בנתיים בסדר.. ליל מנוחה, לילך