היי אודי

אודי יקר , יקר מאוד .. תודה שאתה פה בשבילי. ולא מעט זמן.. תמיד בסבלנות , תמיד באכפתיות , מביא איתך אליי קול שנותן כח .. תקווה ואמונה מחדש.. מרגישה מאוד כואבת. בבפנים זה מרגיש עזובה . נטושה . שוב לא בטוחה . קראתי אותך כבר באותו יום שענית לי .. קראתי את ההזמנה לבוא לשתף, אני רוצה , רציתי , אבל זה עוד קשה .. לאט לאט... ? אתה מסכים להיות פה בקצב שלי ? רוצה להצליח .. הכל עוד תקוע , חנוק , למילים אין עוד קול ,המילים מלכלכות , צריכה שתהייה פה על יד , שתגיד לי שאפשר לשמוע אותן ? אותי ? אני מפחדת מהן, אני מפחדת מעצמי , אני מרגישה שהפגיעה של אבא בי היא כמו ככ ארסנית .. כל הארס שלו מתפשט היום על כולי שעולים בתוכי הזכרונות. היום אחרי 4 שנים של טיפול אני מרגישה שאני הכי הכי קרובה לפצעים הפתוחים שלי , הכי קרובה לכאב האמיתי שלי , והארס שהזה שהוא החדיר אליי כשנגע בי .. ונבלע בי הוא הארס שבולע אותי היום לתוכו מחדש. כשעולים הזכרונות. בשבועות האחרונים אני טובעת עמוק בשיחזורים בחדר הטיפול, בזכרונות, בלילות לא פשוטים , וזה לא קל.. הייתי רוצה לדבר על הדברים גם שם.. אבל זה ככ מאיים בי. זה הפרדוקס הכי אכזרי בפגיעה ? שדווקא מקום שמרגיש בטוח ומוגן להביא את הדברים, דווקא הידיעה שיש מישו מיטיב על יד שרוצה ללות ולהיות , דווקא אז המקום הזה הופך להכי מאיים ? מי ששמר הוא מי שפגע .. וקשה לי ככ לצאת מהסיבוב המעגלי הזה. אני מרגישה בימים האחרונים שכשזכרונות מציפים אותי אני פשוט מתעייפת ככ , כאילו מנסה להרדים אותם שוב בתוכי .. זה קשה .. כמעט ולא מצליח , אני במקום רק להרדם עם זה בי , אני שוב שוקעת בבולימיה מחדש.. לא באמת טועמת את מה שמכניסה לפה , זה מעין טקס בימים האחרונים בו אני מוציאה אותו= את האוכל מתוכי . בשנה האחרונה נרגעו ההקאות . והנה זה שוב חזר . העוצמות האלה משתלטות . אני נשמעת חולנית נכון? אני הולכת לאיבוד אודי, היער נראה ככ אפל .. ככ מפחיד .. עד שזה מרגיש שלעולם לא אוכל לצאת משם.. שלעולם לא תמצא הדרך ואהיה בטוחה עוד. תהייה איתי פה . עד שהגל הזה ישכוך מעט. תעזור לי ? בכז , תודה. לך ולחברים שתומכים. תודה סוריקטה, ילדה , אליס ..על המילים החמות . שרית